תומר מספר לנו: "אני מגדוד דוכיפת. היינו במשך חודשיים, חודשיים וחצי בעזה. היינו גם בשג'עייה ובחאן יונס, פעלנו הרבה מאוד בתוך הרצועה, טיפלנו בעיקר בתשתיות טרור ומנהרות".

הוא מתאר את הנסיבות בהן התחיל לכתוב את היומן: "המ"מ שלי הציע לי לכתוב יומן. היינו בתוך שג'עייה והיה לי קשה להכיל את הגעגוע למשפחה ולחברים. המ"מ אמר לי, קח מחברת ותכתוב את מה שעולה לך בראש, מה שנוח לך, מה שאתה מרגיש".

תומר מצא מחברת ועיפרון ביום הראשון של חנוכה. הוא משתף: "התיישבתי והתחלתי לכתוב, מילאתי ארבעה דפים משני הצדדים. תוך כדי אני מתחיל לבכות. כתבתי על הלחימה, על החברה שלי, על המשפחה שלי שאני אוהב אותם. הרגשתי אחר כך מאוד מרוקן, עם הקלה מאוד גדולה".

תומר חש שהכתיבה קולחת ממנו, וכאמור מקלה, לכן המשיך לכתוב לאורך כל תקופת הלחימה. "הייתי כותב במהלך ההתקפות, אפילו פעמיים ביום", הוא מגלה ומוסיף: "זה היה כמו פסיכולוג, בתוך הדבר הזה שנקרא מלחמה".

האירוע המשמעותי ביותר עבורו במהלך הלחימה התרחש בחאן יונס. הוא מספר: "היינו בין הכוחות הראשונים שם. באחד מימי הלחימה אני וחברה שלי חגגנו שנה של זוגיות, וחבר שלי רועי טל ז"ל נפל. רועי היה במחלקת החוד ואני הייתי במחלקת הרתק של הפלחוד. את המחלקה של רועי התקיל מחבל, רועי עמד על הפתח וספג אש. זו הייתה הפעם הראשונה שאיבדתי חבר".

תומר, שהיה במרחק 100 מטרים ממנו, ראה את רועי מובל לתוך האכזרית לפינוי. "לא יכולתי לעשות כלום", הוא אמר בעצב ומוסיף: "רק הכוח הרפואי יכל לעבור. הרגשתי הרבה מאוד תסכול ולקח לי הרבה זמן לעכל את זה".

לאחר מכן, באחת השמירות שלו, כתב על כך ביומן. הוא נזכר: "תוך כדי שאני כותב אני פתאום קולט שזה התאריך שבו אני וחברה שלי חוגגים שנה של זוגיות. איזה דיסוננס זה, שבכלל לא התעסקתי בזה, עם כל הדברים שהיו".

ביומנו נכתבו הדברים כך: "עכשיו קמתי לשמירה וקלטתי שאני וטליה ביחד שנה כבר. אז מזל טוב מותק שלי. מצטער שלא מצאתי דרך להתקשר, אבל שתדעי שאני אוהב אותך ומודה לך על השנה האחרונה. את הכי חשובה לי".

במשך הזמן הטקסטים קיבלו צורה של מכתבים לאנשים אהובים. לחברו הטוב שנפל הוא כתב: "רויטל (רועי טל), אני אוהב אותך. אני יודע שלא תעזוב אותי לעולם, אבל אני רוצה להודות לך על הזכות שנפלה בחלקי להכיר אותך וללמוד ממך כל כך הרבה על חברות ועל איך להיות גיבור. אני מקווה שסוף סוף הגעת למקום שנותן לך תגמול למה שעשית ולמי שהיית פה. אתה חבר אמת ואח בנפש. תהיה בליבי לעד! ניפגש בגלגול הבא אחי, אוהב אותך".

לחבר אחר הוא איחל: "לך יאן, אני מאחל החלמה מהירה ורפואה שלמה. אני יודע שבטח אתה אוכל את עצמך עכשיו, איך עזבת את המחלקה שלך ברגע הכי קשה שלה, אבל שתדע שכל הפלוגה, כולל אני, מאחוריך ולא נותנים לה ליפול".

תומר מציין: "הייתי כותב מכתבים למשפחה, או לחברה, כל פעם למישהו אחר, כדי להרגיש שיש לי עם מי לדבר. כתבתי על חברים שלי ועל אירועים שקרו לי". הוא מנסה להסביר: "כשנמצאתי בשגרה של לחימה הייתי כותב ואחר כך הרגשתי מאוד רגוע, שאני יכול להמשיך הלאה".

הוא מאיר זווית נוספת: "כשאתה מפקד, אז כל בעיה שיש לחיילים שלך, זו גם בעיה שלך. כמפקד אין לך הרבה עם מי לדבר, זה או עם שאר המפקדים או עם המ"מ, וגם זה לא תמיד עוזר. כשהייתה לי מחברת והיה לי משהו לפרוק עליו, זה היה כמו מישהו לדבר איתו ולספר את הסודות הכי כמוסים שלי, את הפחדים שלי, את הדאגות שלי, החששות שלי ואת הרגעים המיוחדים שהיו לי בזמן הלחימה".

עוד הוא משתף: "בתור לוחם ומפקד שלחם בעזה תחת חטיבה 900, אני יכול להגיד שהייתי מאוד גאה, הרגשתי טוב ומשמעותי. הייתי מעדיף להישאר עם שירות של שמירות וקווים ושלא תהיה מלחמה, אבל בסוף הדבר הזה מאוד משמעותי. אני חושב שיש עוד עבודה".

הוא מוצא לנכון לומר לעם ישראל: "חשוב שידעו שיש מי ששומר עליהם, שיהיו חזקים ושידעו שאנחנו שמחים לעשות את מה שאנחנו עושים".