ניר רוזנברג בדרום לבנון | צילום: דובר צה"ל
21 שנה לאחר הנסיגה יקבלו הקצינים הוותיקים את אות מערכת רצועת הביטחון בלבנון • בשיחה עם "ישראל היום" הם מספרים על מה שעברו שם: "אתה צריך להיות מוכן כל הזמן", ומסבירים איך זה להיות מיחידי הסגולה שיענדו את האות: "מבחינתנו הוא חשוב למען אלו שלא חזרו – הפצועים בגוף ובנפש ובני המשפחות השכולות"
פורסם ב: 
לכתבה המקורית – לחץ כאן
רק בודדים בצה"ל יענדו את אות המערכה ברצועת הביטחון בלבנון. 21 שנה לאחר הנסיגה משורת המוצבים שאבטחו את יישובי הגליל, רק מפקדי חטיבות ומעלה, לצד אנשי קבע, יישאו את אות המערכה ששינתה לטוב ולרע את פניה של המדינה. מפקדי חטיבות 188 ו-7 של השריון, מח"ט נח"ל ומח"ט כפיר בתקופתם כמפקדי מחלקות צעירים, פועלים במוצבים שהפכו מאז לחלק מההיסטוריה.
"זה היה עולם אחר", נזכר מפקד חטיבה 188, אל"ם ניר רוזנברג. "כמעט בלתי נתפס היום שמדינת ישראל פעלה מעבר לגבולה. הייתה לנו אחריות גדולה מאוד, כי היינו לבד. היום כשהגדודים שלי נמצאים בתעסוקה מבצעית אין מקום שהמפקדים מעליהם לא יכולים להגיע אליו, אבל זו לא הייתה המציאות בלבנון. היו תקופות ארוכות שהיינו לבד, כמפקדי מחלקה – אתה קובע לעצמך מה יעשו חיילך, כי לא תמיד יש מישהו מעליך".
אל"ם ערן אוליאל, שסיים את תפקידו כמפקד חטיבת כפיר בשבוע שעבר, נזכר: "זו הייתה אחת התקופות שעיצבו בהרבה מובנים את תפיסתי על הצבא כמפקד. אתה מבין איפה אתה נמצא – אתה צריך להיות מוכן תמיד, כי מבחינתנו חיזבאללה יכול היה לתקוף כל יום את המוצב". אוליאל, אז קצין צעיר בגדוד 101 של הצנחנים, פיקד ב-1998 על מוצב שני, על גדות נהר הליטני. "אומנם הייתי מפקד מחלקת צנחנים, אבל הייתה לי גם מחלקת טנקים, מחלקת תצפיות, כוח הנדסה וכוחות של צבא דרום לבנון. כקצין זה אתגר מאוד גדול, אבל זה גם מה שעיצב את תפיסתי להיות מוכנים לכל איום בטווח זמן מיידי".
"דרום לבנון הייתה טבילת האש הראשונה שלי", מספר מפקד חטיבה 7, אל"ם אודי צור. "זה היה חבל ארץ יפה בצורה בלתי רגילה, שחייב אותך להיות ערני ודרוך כל הזמן". בתקופת שהותו כקצין ברצועת הביטחון היה ב-1998 במוצב ריחן, שהיה בשנים האחרונות של שהיית צה"ל בלבנון אחד המוצבים המאתגרים והמסוכנים ביותר".
"יצא לי להיות בלבנון פעמיים, בפעם הראשונה בלי להבין יותר מדי כתותחן צעיר שיצא מהצמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה – האימון המתקדם של חיל השריון ח"ג) ובפעם השנייה בעיישיה ריחן. הייתה תחושה והבנה שזו הגנה על מולדת בצורה המזוקקת ביותר", אומר צור. "זו הייתה המשימה החשובה ביותר, המקום שבו אתה הגנת על המולדת הלכה למעשה. עליתי כמפקד מחלקה לריחן אחרי שבקו הקודם נהרגו כמה לוחמים, והאתגר היה משמעותי מאוד, אבל זה מה שמשך אותי פנימה – התחושה שאתה עושה משהו מאוד משמעותי במקום המורכב ביותר, שמביא את היכולות שלך לידי ביטוי".
גם אלוף משנה ישראל שומר, כיום מפקד חטיבת הנח"ל, מתאר תחושות דומות. "אני זוכר היטב את המארב הראשון שבו הלכתי לבד עם לוחמי כמפקד מחלקה. עשינו הכנות ברמה המבצעית הגבוהה ביותר, ועדיין כשיצאנו באחוז תאורה נמוך מאוד והיה לנו נתק במחלקה בתוך הסבך הרגשתי את כובד האחריות האדירה שהייתה מונחת על כתפי הלוחמים. כך היה גם באירועי ההיתקלות, הירי והמטענים".
אוליאל מספר על מפקד החטיבה המזרחית, אביב כוכבי, שהגיע לתרגיל הקפצה במוצב שעליו פיקד. "הוא הקפיץ אותנו ולמרות הגשם העז שירד והערפל הוא לא ויתר וכך גם אני. זה היה אירוע מדהים, שכלל ירי חי כחלק מההתמודדות מול אויב מדומה. זה היה חשוב במיוחד לחיילים, שראו את המח"ט מגיע ומדבר איתם, מבצע איתם את התרגול".
21 שנים עברו מאז היציאה מלבנון, אך הקצינים הוותיקים זוכרים את האירוע היטב. "בנסיגה ישבתי על מדרגות בה"ד 1 בזמן קורס מפקדי פלוגות. שמענו ברדיו שישראל נסוגה מלבנון. זו הייתה הפתעה", נזכר רוזנברג. "אומנם ידענו שזה אמור לקרות, אבל בסוף זה קרה בן לילה בגלל קריסת צד"ל". רוזנברג מספר שכקצין ולוחם לא הטרידו אותו המחאות הפוליטיות, וכי הוא חש צער על כך שהמשימה המבצעית הייחודית נגמרה. "לא דגדגה אותנו מחאת ארבע אמהות, מבחינתנו זו הייתה חוויה מבצעית שכולנו רצינו להגיע אליה. לכן, הנסיגה תפסה אותנו מאוד מופתעים ושואלים את עצמנו מה הדבר הבא. עם כל הכבוד תעסוקות מבצעיות בשטחים לא נחשבו אז, ולעומת זאת בלבנון היינו בשיא התכלית המבצעית".
"התנאים המבצעיים והסביבתיים שנוצרו בלבנון אפשרו חופש מבצעי שלא היה קיים, חופש שעודד יוזמה ומרווח טעות כי אתה לא בשטח שלך ואין יישובים לצדך. היום זה מאוד חסר, אבל לצד זה צריך לומר שכל חודש איבדנו חיילים ולכן יכול להיות שהמחיר היה בלתי אפשרי. בעיניים של מפקד, בכל אופן, החופש היה בלתי נתפס", מוסיף רוזנברג.
למרות ששנים עברו מאז הנסיגה, הקצינים לוקחים איתם דברים רבים קדימה, ומנחילים אותם לפקודיהם. "אני לוקח מרצועת הביטחון שני דברים", מפרט צור. "הראשון – היכולת לעשות נוהל קרב ותהליכים מאוד עמוקים עם ירידה לפרטים, לבצע את הקרב המשותף עם חי"ר, הנדסה, תצפיות ויכולות נוספות ברמה מאוד גבוהה. הדבר השני הוא העצמאות כמפקד מחלקה. העצמאות הזו חשובה גם היום".
"אני שם דגש על רמת המוכנות של הלוחם לאירוע שיפתיע אותו", אומר אוליאל. "זה לא שחסרה מוכנות, מכיוון שבצבא משקיעים המון באימונים, וראינו זאת גם במבצע שומר החומות, אבל מכיוון שאנחנו עסוקים בשגרה השוחקת יש תמיד מקום לחזק את היכולת. בלבנון היה צורך להיות מוכנים כל הזמן, וכך גם היום. בשבוע הבא לוחמי כפיר יבצעו את בוחן רף פיקוד צפון בפעם הראשונה, כחלק מהכנת אותה מוכנות".
"השלט שעמד בכל מוצב 'המטרה: להגן על יישובי הצפון' תמיד עמד לנגד עיני", אומר שומר. "תמיד אזכור את האמונה בצדקת הדרך, שלי ושל חברי לנשק, כשביצענו את משימות ההגנה בדרום לבנון. נלחמנו שם והאמנו שזה חשוב. בהיותי מפקד מוצב שקד תמיד הסתכלתי אחורה, ראיתי את אורות יישובי קו הצפון שלנו, וידעתי שאני וחברי לנשק מבצעים משימה חשובה מאוד. כל אירוע כזה הדגיש לנו הלוחמים את הערכים המובילים אשר פעלנו לאורם- חתירה למגע, מקצוענות, מצוינות ורעות. ארבעת אלו היוו את החיבור בין המשימה והלוחמים, שהיו והינם עדיין חוד החנית של צה״ל ומדינת ישראל. הערכים שלאורם נלחמנו שם מהווים היום את הדרך בה אני מוביל את אנשיי להילחם היכן שנידרש".
למרות העובדה שהחל מהיום ארבעת הקצינים יענדו את אות המערכה, הם חשים כי מדובר באקט חשוב יותר לאלו שלחמו שם בעבר והם כיום אזרחים, ובדגש גם על המשפחות השכולות. "אנחנו נענוד את האות וזה בסדר, אבל מבחינתי זו חובה מוסרית כלפי אלו שלא חזרו – הפצועים, בגוף ובנפש, וכמובן המשפחות השכולות", אומר רוזנברג, הקצין היחיד בחטיבה 188 שיקבל את האות. הוא מדגיש את לוחמי צד"ל שגם הם היו חלק מהלחימה. "היו לנו חברים טובים מצבא לבנון, שחלקם היום תושבים במדינת ישראל. זה מגיע גם להם. הם לחמו כתף אל כתף איתנו, ואני שמח שהם מקבלים הכרה".
"זו סגירת מעגל לדור שגדל, התעצם ועוצב בלבנון. איבדנו בלבנון את החברים הטובים ביותר שלנו, וזו סגירת מעגל מאוד משמעותית לכולנו", אומר צור. הוא, ויתר הקצינים, מספרים כי הם עוקבים אחר קבוצת הפייסבוק "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים" שהובילה לעדנה המחודשת שלה זכתה הלחימה ברצועת הביטחון וכן לקבלת האות. "אלו המלחמות של הדור שלי, שלנו. החשיבות של האות הזו היא לא רק לנו, אלא ללוחמי העבר ולמשפחות השכולות". צור מספר כי חלק מאנשי המפקדה שלו הם כאלו שלחמו ופעלו בדרום לבנון. "המשמעות של האות אינה בשאלה כמה אנשים ילכו עם הסיכה על מדי א' אלא לסגור את המעגל לדור הזה שעשה כל מה שנדרש כדי להגן על המדינה".
אוליאל: "אף אחד לא נלחם בדרום לבנון בשביל אות, אלא עשינו מה שנדרש מאיתנו כי הבנו שזה מה שמצופה מלוחמים. מבחינתי החשיבות של האות היא למשפחות של החברים שאיבדנו שם. היינו בלבנון תחת סיכון כל הזמן, והצורך להיות מוכנים לא היה עניין של מה בכך. יש משמעות לאות הזו כי היא אות ללחימה המשמעותית ולסיכון שבו היינו כדי להגן על מדינת ישראל".
