סיפור האהבה לישראל של החייל שעלה ארצה מקוסטה ריקה

• צילום: גיל אליהו

גלן צ'אבס נולד וגדל במדינה שבמרכז אמריקה למשפחה שאינה יהודית, אבל החיבה של סבו לישראל הדביקה את הוריו, אותו ואת אחיו • הם החלו להתקרב ליהדות, למדו על מדינת ישראל והתאהבו בה, עד שלבסוף בחרו לעבור גיור • את חלום חייו הגשים כאשר עלה ארצה והתגייס לשירות קרבי: "הייעוד שלי הוא להיות חייל בצה"ל כדי להגן על המדינה שחונכתי מילדות לאהוב ללא תנאי, זה הבית שלי" • את סיפור האהבה השלים כשפגש את שרי, מתנדבת מאקוודור שהחליטה גם היא להתגייר לאחר שהציע לה להתחתן ולהקים בית בישראל

פורסם ב:
לכתבה המקורית – לחץ כאן

סיפורו של גלן צ'אבס מקבל בימים של חג השבועות משמעות מיוחדת. בדומה לרות המואבייה שהפכה לגיורת בשל נחישותה להצטרף לעם ישראל, גם צ'אבס (21) התגייר אף שלפני כן לא פגש יהודי מימיו, עזב מאחוריו את הבית בקוסטה ריקה, עלה לישראל והתגייס כחייל בודד לשירות קרבי בצה"ל בסיירת חרוב של חטיבת כפיר.

"אבא, אמא, אני, שתי אחיותיי ואחי הקטן התחלנו בתהליך הגיור שלנו בשנת 2014 וסיימנו אותו שנתיים אחר כך. כחלק מתהליך הגיור עברתי ברית מילה בגיל 12. זה לא היה קל, אבל בצבא עברתי כבר דברים יותר קשים", אומר צ'אבס בחיוך.

"נולדתי למשפחה רגילה בקוסטה ריקה ואף פעם לא היה לנו קשר עם ישראל. אנחנו לא יודעים מה הסיבה לכך, אבל סבא שלי מצד אבא תמיד אהב את ישראל. בעבודה הוא היה שומע מה קרה עם ישראל במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור, והוא לימד על זה את אבא שלי והדודים שלי".

מרבית אוכלוסייתה של קוסטה ריקה היא נוצרית ורק שלושה אחוזים בני דתות אחרות. לא ברור, אם כן, ממה הושפע סבו של צ'אבס, אבל הצצה בהיסטוריה של קוסטה ריקה יכולה אולי לספק קצה חוט לפתרון התעלומה. בקיץ 1950, זמן קצר אחרי שהנשיא המיתולוגי של המדינה חוסה פיגרס פרר סיים את כהונתו הראשונה, הוא הוזמן על ידי הממשלה והסוכנות היהודית לביקור בישראל וכסוציאל-דמוקרטי הוא התרשם עמוקות בעיקר מהקיבוצים. ערב מלחמת ששת הימים גינתה קוסטה ריקה את התוקפנות הערבית, ויש אף סברות כי אזרחים התגייסו לסייע לישראל בזמן המלחמה. עם חקיקת חוק ירושלים בשנות ה-80, הסכימה קוסטה ריקה להעביר את השגרירות שלה לעיר בשעה שיתר השגרירויות עברו לגוש דן.

"בהשפעת אבא שלי, שהושפע בעצמו מסבא, תמיד בילדותי חיפשתי מידע על ישראל. רציתי ללמוד על התרבות בישראל ומהי המשמעות של להיות יהודי", מספר צ'אבס. "אחרי כמה שנים הכרנו אנשים שגם הם לא היו יהודים, אבל שגם להם, כמונו, היה קשר של אהבה לישראל. הם היו מקיימים את כל החגים של היהודים והיינו עושים איתם את ליל הסדר בפסח. חגגנו יחד, התפללנו ושרנו שירי פסח. אני זוכר את פסח כמסיבה גדולה, לפעמים הרבנים והחברים מהגיור היו מגיעים לחגוג איתנו. גם מי שלא התפלל, שר ונהנה".

בהמשך חיפשו בני המשפחה בתי כנסת ברחבי המדינה ומצאו שניים בלבד: אחד אורתודוקסי ואחד קונסרבטיבי, שבו החלו להעמיק את לימודי היהדות. בקוסטה ריקה חיים 3,000 יהודים בלבד, רובם בסן חוסה, הבירה, ובפרבריה. ארדיה, העיירה הציורית שבה מתגוררת משפחתו של גלן, נמצאת כעשרה קילומטרים מצפון לסן חוסה, ואף שאין בה כמעט יהודים, הוא סבל מלא מעט גילויי אנטישמיות.

"בקוסטה ריקה הייתה קצת אנטישמיות, למרות שאין בה הרבה יהודים. אנשים לא מכירים יהודים, אבל נחשפים לדיווחים חדשותיים עם הקשרים לא טובים על יהודים", מספר צ'אבס. "במהלך תהליך הגיור, בכל פעם שהייתי מגיע לבית הספר עם כיפה על הראש אמרו לי, 'אתה יהודי? מה אתה רוצה, כסף?'"

"אמא, אני הולך להיות חייל"

עם הקמת מדינת ישראל, ב-1948, התחוללה בקוסטה ריקה מלחמת אזרחים שנמשכה 44 ימים. נשיא המדינה דאז חוסה פיגרס פרר, שהיה כאמור סוציאל-דמוקרטי, השתית בסיומה חוקה שבמסגרתה הפכה קוסטה ריקה למדינה הראשונה בעולם שביטלה את הצבא. הרצון לשרת בצבא והעובדה שלא התאפשר לו לעשות זאת בארץ מולדתו, דחפו גם הם את צ'אבס לרצות לעלות לישראל.

אנחנו פוגשים אותו בקיבוץ יגור, שבו הוא מתגורר מאז עלייתו לארץ ביולי 2019 במסגרת תוכנית "חמסה" ע"ש צביקה לוי ז"ל, המוכר בכינויו "האבא של החיילים הבודדים". במבטא לטיני ובעברית שוטפת הוא מנסה להסביר כיצד מרגע שהתגייר, שאיפותיו האישיות התמזגו בזיקתו לישראל והובילו אותו מהעיירה הפסטורלית, המוקפת ביערות הטרופיים של אמריקה הלטינית, למגורי החיילים הבודדים בקיבוץ יגור, המוקף ביערות הכרמל.

"תמיד רציתי להיות חייל, אבל בקוסטה ריקה אין צבא. בגיל 15 סיימתי את בית הספר כדי לעזור בפרנסת המשפחה כי קוסטה ריקה היא המדינה הכי יקרה במרכז אמריקה. ניסיתי להתגייס למשטרה, אבל אמרו לי שאני צעיר מדי, אז עבדתי בחנויות, במסעדות ובכל מה שמצאתי.

"בגיל 18 שאלתי את עצמי מה אעשה עם העתיד שלי. יום אחד ראיתי סרטונים על ההיסטוריה של המלחמות, ובהם מצאתי גם סרטון אחד על מלחמת ששת הימים, ואז הכל התחבר לי. אמרתי, 'וואלה, כל החיים שלי רציתי להיות חייל ועכשיו אני בכלל יהודי, אז אני יכול לעשות עלייה'".

וכך החל צ'אבס בתהליך הביורוקרטי שבמהלכו הציג את האישורים הנדרשים לרשויות השונות בישראל עד שעלייתו לארץ אושרה. "כשקבעו לי את תאריך הנחיתה בישראל, הייתי ממש מבסוט. אמרתי למשפחה שסוף כל סוף אני הולך להיות חייל. ההורים שלי היו מודאגים כי גדלתי במדינה בלי צבא, ופתאום הבן שלהם הולך להיות חייל ועוד במזרח התיכון. הם חיזקו אותי ואמרו לי, 'אם תצטרך עזרה, אנחנו תמיד כאן בשבילך', אבל אני יודע שבתוך תוכם הם קצת חששו".

צ'אבס השתלב בתוכנית "חמסה", שאותה מובילים ארגון הבונים-דרור, התנועה הקיבוצית, הסוכנות היהודית וקק"ל. מדובר בתוכנית חומש שבמסגרתה החיילים הבודדים מקבלים משפחה מאמצת באחד מקיבוצי הפריפריה, לומדים עברית באולפן, זוכים לליווי של עובדים סוציאליים במהלך שירותם הצבאי ועם סיומו מקבלים שנת מלגה הכוללת הוצאות מחיה ומשכורת בקיבוץ שבו יבחרו לחיות ולעבוד.

"זהו שיתוף פעולה פורץ דרך בין ארבעת ראשי הארגונים – יושב ראש קרן קיימת לישראל אברהם דובדבני, יושב ראש הסוכנות היהודית יצחק בוז'י הרצוג, מזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר ויושב ראש הבונים-דרור אופיר ליבשטיין", מסבירה שירי מדר, מנכ"לית תנועת הבונים-דרור. "כולנו גאווה על המיזם שמטרתו לקדם בראש ובראשונה את החיילים העולים הבודדים – למענם ולמען הציונית וההתיישבות במדינת ישראל".

כוח להמשיך

ב-7 ביולי 2019 נחת צ'אבס בנתב"ג ומשם הועבר היישר לקיבוץ יגור. אמנם כל עולה חדש מתמודד עם קשיי קליטה בארץ החדשה והלא מוכרת עבורו, אולם נראה שבשביל צ'אבס האתגר הזה היה אף קשה יותר.

"הגעתי לארץ רק עם השפה הספרדית. כשהתחלתי מייד ללמוד באולפן א' היה לי טיפה קשה, כי האולפן לימד רק דוברי אנגלית או רוסית. אז הייתי צריך ללמוד אנגלית כדי שאוכל ללמוד עברית. המילה הראשונה שלמדתי להגיד בעברית היא 'סבבה'", נזכר צ'אבס בחיוך. "הכרתי את כל העולים החדשים, וגם איתם זה היה קשה כי כולם דיברו אנגלית או רוסית ואני לא הכרתי אף אחת מהשפות הללו. היו כמה ממקסיקו ומארגנטינה שהם דוברי ספרדית, אז הם החברים הכי טובים שלי".

דווקא קשיי השפה הובילו את צ'אבס אל אהבת חייו ולמי שלימים תהפוך לארוסתו – מתנדבת שהגיעה גם היא מאמריקה הלטינית. "שרי הגיעה מאקוודור והייתה נוצרייה אדוקה. במקביל ללימודי העברית באולפן, נשלחתי לעבוד בקטיף חסות בחממות, והיא נשלחה לעבוד באותו מקום. שנינו נשלחנו באופן קבוע לחסות כי היה לנו הספק טוב בקטיף. אני קטפתי 3,000 חסות בשבוע והיא טיפה יותר, אבל אני עבדתי רק שלושה ימים בשבוע והיא כל השבוע. המתנדבים גם הצטרפו אלינו לטיולים של האולפן, אז יצא לנו להיות מלא זמן יחד ועם הזמן מאוד התקרבנו, עד שהצעתי לה נישואים. היא הסכימה מייד, ועכשיו גם היא נמצאת בתהליכי גיור".

שבועות בודדים אחרי שהתחיל ללמוד באולפן, ביקש צ'אבס לזרז את גיוסו לצה"ל וארבעה חודשים בלבד אחרי שהגיע לישראל קיבל צו גיוס ראשון. "זה היה קשה כי הבחינות היו רק בעברית או באנגלית. היה גם מבחן בספרדית, אבל זה היה נראה כאילו כתבו בספרדית בעזרת גוגל טרנסלייט, אז לא הבנתי את השאלות".

ב-14 בספטמבר 2020 הגשים צ'אבס את חלומו והתגייס לצה"ל. "בבקו"ם הייתי ממש מבסוט כי זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי חיילים אמיתיים. לפני כן ראיתי חיילים רק בגוגל, ופתאום כשקיבלתי מדים אמיתיים אמרתי 'וואו'. באותו יום שלחתי לאבא שלי תמונה שלי, והוא נתן את הסלולרי לסבא, שהיום הוא כבר בן 88. הוא ראה אותי על מדים ואחרי כמה שבועות התקשר אלי והיה ממש ממש מבסוט ושמח. הוא אף פעם לא חשב שמישהו מהמשפחה שלו יחיה בישראל ועוד יהיה חייל. הוא שמע על המלחמות, ופתאום מישהו מהמשפחה שלו הוא חייל בישראל ושומר על המדינה. כל יום שאני קם וכל פעם שקשה לי, אני חושב על הדברים שהוא אמר לי וזה נותן לי כוח להמשיך".

לא מדאיג את ההורים

ביום הגיוס גם הבין צ'אבס באופן מלא את הדרך הארוכה שבחר ללכת בה. "בקוסטה ריקה אין צבא וחשבתי לעצמי שהשלום הזה שיש לנו בקוסטה ריקה – אני רוצה לתת טיפה ממנו לישראל. ברגע הזה הכל התחבר לי. הייעוד שלי הוא להיות חייל בצה"ל כדי להגן על המדינה שחונכתי מילדות לאהוב ללא תנאי. אף פעם לא הייתי בישראל, אבל אני מרגיש שזה הבית שלי. אני לא מכיר את האזרחים כאן, אבל הם צריכים מישהו שישמור עליהם ואני רוצה להיות הבן אדם הזה. את פסח האחרון חגגתי בבסיס. היו צריכים כמה שיתנדבו לשמור, ואני התנדבתי כי אני לבד בארץ וחברים שלי מאוד רצו לחגוג עם המשפחות שלהם. רציתי לעזור להם להיות בבית".

גם כשכבר התגייס הוא נתקל במהמורות. מהבקו"ם נשלח צ'אבס למחו"ה אלון, בסיס לעולים חדשים שבו הם משפרים, בין השאר, את שליטתם בשפה העברית באולפן. במחו"ה אלון הוא היה מצטיין מחלקה אבל אז נתקל במהמורה נוספת. כשביקש להתנדב לחטיבת הצנחנים, הסבירו לו שמאחר שהוא חייל בודד ואין לו שום בן משפחה בארץ, הוא נחשב לבן יחיד ובשל כך אינו יכול להיות לוחם.

"דיברתי עם המש"קית ת"ש ועשיתי כל מה שהייתי צריך במטרה לקבל אישור ולהיות לוחם. בסוף קיבלתי את האישור אבל פספסתי גיוס צנחנים ויום סיירות. אז חיפשתי מידע על יחידות קרביות אחרות ומצאתי את חטיבת כפיר. ראיתי שהם עובדים יותר בשטח בנוי ואמרתי 'זה בשבילי'. שטח פתוח לא כל כך, שטח בנוי יותר מסוכן אז יותר כיף בשבילי.

"לפני ששולחים את החיילים לגדודים יש אפשרות לגשת לגיבוש כדי להגיע ליחידות המיוחדות כמו סיירת חרוב ולוט"ר (היחידה ללוחמה בטרור). הגעתי לגיבוש עם עוד כמה חברים ממחו"ה אלון. היה קשה מאוד, אבל נהניתי. בסוף מכל החברים רק אני עברתי".

גם במסלול זה עשה צ'אבס חיל, ובהשבעה הראשונה של מסלול ההכשרה הארוך כלוחם בסיירת קיבל אות הערכה על הישגיו. "קיבלתי את תג היחידה מהמפקד שלי. זאת הענקה של כבוד לחיילים שהם מעריכים. זה אומר שהם חושבים שאני עושה עבודה טובה, והדבר הזה נותן עוד טיפה מוטיבציה".

במהלך ההכשרה של הסיירת עבר קשיים פיזיים ומנטליים למכביר. מסעות אלונקות, טרטורים, מסדרים ותעסוקה מבצעית בשטחים הם חלק מהם. "ההורים שלי תמיד מנסים לשדר שהם רגועים ומבסוטים שטוב לי", הוא מספר. "כשהייתי בחברון כדי לשמור על הדתיים שעולים לבית הכנסת בשבת, המצב הביטחוני היה מתוח. סיפרתי הכל למשפחה שלי אבל הרגשתי שהם פחדו שאיפגע. מאז למדתי שאני לא צריך לספר להם הכל".

בשעה שהוא רחוק ממשפחתו, אימצה את צ'אבס אחת ממשפחות הקיבוץ, כנהוג עם חיילים בודדים. בתחילה מיעט להגיע אליהם בגלל קשיי השפה, אבל היום הוא כבר קורא לאביבית טנא "אמא".

"אולפניסטים כבר אימצנו, אבל זאת הפעם הראשונה שאנחנו מאמצים חייל בודד", היא מספרת, "זה שונה לגמרי, זה ממש כמו בן, והדאגה שלי אליו היא כמו דאגה של אמא. את ליל הסדר הראשון שלו בארץ הוא עשה איתנו אצל אמא שלי ברמת ישי. אנחנו מאזינים ורוקדים לצלילי מוזיקה לטינית, וכשהוא בוחר להישאר בחדר שלו, אני מביאה לו אוכל.

"אני אמא טרייה לחייל בודד וזה נורא כיף. יש לנו שני בנים ושתי בנות, והבן הבכור שלי אמור להתגייס בעוד ארבעה חודשים. גלן אמר שהוא רוצה להיות בגיוס שלו". צ'אבס מתערב בשיחה: "אני רוצה ללוות אותו לכל מקום שאני יכול. אני אומר למפקד – זה האח שלי, בן אדם טוב".

"הבת שלי מסיימת עכשיו י"א ובעוד שנה יהיו לי כבר שלושה ילדים בצבא", מוסיפה אביבית, "אני כבר יודעת כמה לילות בלי שינה יהיו לי. זה שאני מאמצת אותו, זאת גם הכנה בשבילי. זה באמת משהו מיוחד. ארוסתו כבר תקבל ממני שיחה, וכשהמשפחה שלו תעלה הוא יצטרך להביא אותם קודם אלי. אני אצטרך לאמץ גם אותם".

תחושה של שליחות

בחודש יולי ימלאו שנתיים לעלייתו של צ'אבס לארץ, שנתיים שבמהלכן הוא לא ראה את הוריו. על פי נוהלי הצבא הוא יכול כעת, בחלוף שמונה חודשים מאז גיוסו לצה"ל, לצאת לחו"ל לבקרם, אבל שיוכו לסיירת חרוב מעכב זאת ויאפשר לו לעשות זאת רק עם סיום המסלול של הסיירת, בעוד חצי שנה.

"אבא שלי חולם לעלות לארץ כמוני כבר מאז שהוא ילד. בקוסטה ריקה הוא עובד מסביב לשעון בשתי משרות כדי להביא אוכל הביתה. לפני כמה חודשים כל המשפחה שלי נכנסה לתהליך של עלייה לישראל. לאמא שלי ולאחים שלי כבר אישרו את העלייה, אבל אבא שלי עדיין מגיש מסמכים ומחכה. אני עוזר להם לעשות עלייה כי אני רוצה לתת להם עתיד טוב. אבל זה תהליך ארוך שייקח לפחות עוד שנה".

גם שרי ארוסתו חזרה להוריה שבאקוודור בתום חצי השנה שבמהלכה התנדבה בקיבוצם יגור. היא תכננה לחזור לביקורים תכופים, אולם אז פרצה הקורונה וסגרה עימה את השמיים.

"בכל פעם שאיזה חבר שלי מהצבא אומר לי שהוא לא ראה את חברה שלו, אני אומר, 'כמה זמן, שבוע? תשתוק, אני לא ראיתי את הארוסה שלי כבר שנה וחצי'. בזמן הזה ההורים שלי נסעו לאקוודור להיפגש עם ההורים שלה. היא בתהליך של גיור, אבל אני עושה מכאן חלק מהסידורים וזה לוקח לי המון זמן. כחייל בודד יש לי יום אחד של סידורים בחודש וביום הזה אני נוסע באוטובוסים לירושלים, לנתניה, לתל אביב, לעורך דין שהוא יקר, לשגרירות אקוודור וגם למשרד הפנים ולמשרד החוץ. איפה שהקימו משרד – אני צריך להיות שם. ברור שאנחנו רוצים להקים בית בישראל. אני גר כרגע במגורים של החיילים הבודדים בקיבוץ. כולם שואלים אותי מה אני רוצה לעשות אחרי הצבא, לחזור לקוסטה ריקה? ואני עונה, 'לא, אני הגעתי למקום שלי, לקיבוץ, לבית שלי'".

בשלב הזה, כשהוא "ירוק ומורעל", רואה צ'אבס את עצמו מפתח קריירה צבאית, והמודל שלו לחיקוי הם מפקדיו בסיירת. "אני אוהב את המפקדים שיש בחטיבת כפיר. בצבא יש דיסטנס עם מפקדים, אבל בפלוגה שלי המפקדים ממש נחמדים וטובים, הם קודם כל בני אדם. אם מישהו לא מרגיש טוב, הם אומרים, 'לך תוריד את הדרגות ותדבר איתי חופשי'. הם כמו משפחה. הם מבינים שאתה קודם כל בן אדם, אתה לא רק חייל".

כשאני שואלת את גלן בסיום השיחה אם הוא לא חושש מכך שהוא עלול להיפגע במהלך השירות הקרבי, הוא עונה: "כל אדם ימות בסוף. אף אחד מאיתנו לא חי לנצח. אני חושב שאם אני אמות, אז זה יקרה מתי שיקרה. אני חושב מה אני עושה עם הזמן בזמן שאני חי. ובזמן שאני חי אני רוצה לשמור על חיים של אנשים אחרים. אם אני אמות בגלל זה, אז אהיה שמח ומאושר כי עוד בן אדם יראה עוד  בוקר בזכות מה שאני עשיתי".