בגיל 16, יובל אשכנזי התמכר לסמים קשים, הפעיל רשת של סחר בסמים, וכמעט נשלח לשש שנים בכלא • אבל בזכות הרבה נחישות וכוח רצון, שנה וחצי בכפר שיקומי, תשעה חודשים במכינה קדם־צבאית לצעירים בסיכון, ופעמיים טירונות, הגשים חלום והפך ללוחם ולמפקד בחטיבת כפיר
פורסם ב:
לכתבה המקורית – לחץ כאן
יום שישי בבוקר, בבית של משפחת אשכנזי בגדרה. ריח של אוכל מנחם נישא באוויר. אמא רחל מזמינה אותי להצטרף אליה למטבח, שם היא מבשלת קציצות ברוטב, תבשיל בשר בתנור, ופלוף, מאכל בוכרי שמורכב מאורז, גזר ובשר. הבן יובל אמור להגיע מהצבא לסוף שבוע ראשון אחרי שלושה שבועות, וההתרגשות ניכרת.
כמה דקות אחר כך פותח יובל את הדלת. המדים מונחים על גופו באופן מוקפד, זקן שחור מְשווה לו מראה קשוח. הוא פוסע פנימה ולוקח נשימה עמוקה, לשאוף את הריחות. כשאמא שלו מתנפלת עליו בחיבוקים, המבט הקשוח מתחלף בחיוך מבויש.
עד לפני שלוש שנים, הסיטואציה הזאת נראתה כמו חלום רחוק. הנער שכבר בגיל 16 הפעיל רשת של סחר בסמים, התמכר לסמים קשים וכמעט נשלח לשש שנות מאסר, היה רחוק מאוד מגיוס לצה"ל. רק בזכות הרבה נחישות, משפחה תומכת ושופטת אחת, שהחליטה לתת לו הזדמנות נוספת, הוא זכה להגשים את חלומו לשרת כלוחם. היום הוא מפקד על חיילים אחרים כרב־סמל פלוגתי (רס"פ) בחטיבת כפיר, וביום העצמאות הקודם אף נבחר למצטיין החטיבה.
"כשהסתיימו החקירות נגדי במשטרה, אמרתי לחוקר שאני עוד אבוא להגיד לו שלום עם מדים ונשק", הוא אומר. "קצת אחרי שהתגייסתי, קיימתי את ההבטחה. כשאני מציב לעצמי מטרה, אני עומד בה".
* * *
לאשכנזי (22) היו ביד כל הקלפים המנצחים כדי שלא יפגוש לעולם תא מעצר. הוא נולד באשדוד במאי 99' לרחל (56), אחות אחראית בחדר ניתוח בבית החולים ברזילי, וליוסי (55), בעבר חוקר ברשות המסים, וכיום מורה לנהיגה. יש לו שלושה אחים: אביעד (29), בוגר תואר ראשון בכלכלה שעובד בפרסום, אופיר (26), סטודנט בבצלאל, ומיכאל (20), לוחם בפלוגת חילוץ והצלה (פלח"צ) בפיקוד העורף.
"יובל היה מקובל חברתית, כריזמטי, חכם, ומעולם לא היו לו בעיות משמעת", מספרת אמו רחל. "תמיד הוציא ציונים גבוהים, גם בלי לחרוש. זה בא לו בקלות. בכיתה ח' הוא אפילו השתתף בפרויקט מחוננים במתמטיקה באוניברסיטת בר־אילן".
יובל: "אהבתי מאוד מקצועות ריאליים. גם באנגלית הייתי טוב. בכלל, עד כיתה ח' היתה לי תדמית הילד הטוב, התלמיד המחונן. מגיל 4 התאמנתי בג'ודו, ובגיל 12 אפילו זכיתי במקום השני באליפות הארץ".
נקודת המפנה היתה בתחילת התיכון, שם נרשם למגמת ניהול עסקי. "בהתחלה הייתי כל הזמן עם החבר'ה שלי מהיסודי, והרגשתי טוב. אבל ככל שעבר הזמן, ראיתי שאני פחות מקובל. החבורה שהייתי בה נחשבה לחבורה של החנונים, ואני רציתי להיות בחבורה של המקובלים. כל מה שעניין אותי זה להוביל ולהיות מקובל".
מי היו בחבורה של המקובלים?
"חבר'ה שבאו דווקא מהשכונות היותר קשות באשדוד. הם לבשו בגדי מותגים והלכו בבית הספר בראש מורם, כאילו שהמקום שייך להם. הייתי אז בכיתה ח', ורציתי להיות כמוהם. אני לא גדלתי בבית ששמו בו דגש על בגדי מותגים, זה אף פעם לא עניין אותנו. לא היה לי מספיק כסף לממן בגדי מותגים, אז התחלתי לגנוב. הייתי מתפלח לרכבת לתל אביב, נכנס לחנויות אופנה, תולש בכוח את הזמזם מחולצות, לובש אותן מתחת לבגדים שלי ויוצא".
לא פחדת להיתפס?
"ברור, אפילו פחדתי מאוד. אבל זה גם היה מלהיב. האדרנלין עף לשמיים, וכשאתה לא נתפס, אתה מרגיש שאתה כל יכול".
* * *
הוא התחיל להתרועע עם נערים ונערות מבית ספר אחר, שהיו גדולים ממנו. כך החל להיחשף לסיגריות ולאלכוהול, שעד אז לא היו חלק מחייו.
"כילד בכיתה ח', אתה לא סתם יושב ומעשן. אתה מחפש הזדמנויות שיצדיקו את העישון ואת השתייה. למשל, חגיגת יומולדת או מסיבה. בגלל שנראיתי מבוגר לגילי, תמיד שלחו אותי לקנות את האלכוהול. לפעמים, כשלא רצינו לבזבז כסף, גנבנו בקבוקים. זה גם היה בשביל הריגוש".
עשיתם סמים?
"סמים היו הקו האדום שלי. בחבורה שלנו היה חבר שעישן ירוק (קנאביס) מדי פעם, ואותי זה תמיד הפחיד. אבל כשאתה בן 15, וכל מה שמניע אותך בעולם זה הרצון להיות שייך חברתית, אתה נכנע. יום אחד, כשישבתי עם חברים על גג בית הספר, הבחור הזה הביא באנג, והחלטתי שאני מנסה. אחר כך, מרוב שהייתי מסטול, לא הצלחתי לרדת מהגג. מאז, כמו עם האלכוהול, רק חיפשנו הזדמנויות לעשן ולהתמסטל.
"עם הזמן, צריכת הסמים הלכה וגברה. היינו קונים אותם מסוחרים בוגרים, שלא הזיז להם שהם מוכרים לילדים. הבנתי שאני חייב למצוא דרך לממן את הסמים. לא יכולתי לבקש כסף מההורים, אז תפסתי יוזמה. אמרתי לעצמי שאם יש כל כך הרבה חבר'ה שעושים סמים ביחד איתי, למה שאני לא אקנה עבור כולם ואמכור להם ברווח קטן, שיממן את הסמים שלי, ואולי אפילו ישאיר לי אקסטרה לקניית בגדים ולבילויים? הרי הכרתי את מי שמוכר".
איך זה התבצע?
"בקנייה הראשונה שלי, ב־2015, הצלחתי לשכנע חבר שילווה לי 5,000 שקלים. קניתי 20 גרם ירוק, כל גרם עלה לי 95 שקלים, ומכרתי ב־100. בהמשך קניתי כמויות גדולות יותר, אפילו 70 גרם. ככל שהכמות שקניתי גדלה, כך המחיר לגרם ירד, והרווח שעשיתי היה גדול יותר.
"בהתחלה הרווחתי 5,000 שקלים בחודש. כדי שההורים לא ימצאו את הכסף, הייתי מחביא אותו בפארקים, באיזה בור שהייתי חופר. אחר כך הייתי מבזבז אותו על עוד סמים, על בגדים, ועל בילויים ואלכוהול. המוטו שלי בתקופה הזאת היה 'כסף בא בקלות והולך בקלות'. לא ראיתי בעיניים".
איפה קנית את הסמים?
"ברחוב, או על ספסל שישבנו ועישָנו עליו. לא הסתתרתי, כי בסמטה צדדית חשוכה זה הרבה יותר מחשיד".
איך הצלחת לשרוד בלימודים?
"למזלי יש לי זיכרון טוב, אז הייתי יושב בשיעורים ומקשיב, וככה זוכר את החומר. אבל הראש שלי כבר לא היה שם. הייתי בא לבית הספר, נעלם לשעתיים כדי לקנות סמים או לעשן, וחוזר. בהתחלה, המורים לא ממש שמו לב. אחר כך הם כבר הבחינו שאני נעדר הרבה משיעורים, והיו מתקשרים להורים שלי. ההורים חשבו שאני כמו כל ילד בגיל הזה, קצת מבריז".
* * *
באמצע כיתה י', הקנאביס כבר לא הספיק לו. "בכל האזור יצא לי שם של ספק סמים, והדרישה לסמים עלתה. עברתי לסחור ב'חום' (חשיש). גייסתי ארבעה חבר'ה בגילי, שגם הם צרכו סמים, כדי שיעבדו אצלי וימכרו את הסמים שרכשתי. הרבה חבר'ה ידעו על זה, אבל אף אחד לא דיבר. יש מין קוד שתיקה.
"הייתי מסתובב בבית הספר כמו מלך. הביטחון שלי היה בשמיים, וכולם פחדו ממני. היום אני יודע שזאת היתה תחושת ביטחון עצמי מזויפת.
"בחופש הגדול, לפני כיתה י"א, התחלתי להשתתף במסיבות טבע ביערות. שם התחלתי לנסות גם סמים פסיכדליים, כמו אסיד, אקסטות, M.D וקוק".
אביו של יובל, יוסי, החל להבחין שמשהו עובר על בנו. "באותו חופש גדול יובל הסתובב כל הזמן עם עיניים אדומות", הוא מספר. "לפעמים הוא היה אפאתי, ולפעמים חסר שקט ועצבני. הוא היה יוצא מהבית בשעות אחר הצהריים בלי להגיד לנו לאן הוא הולך, ונעלם לשעות. הייתי מתקשר אליו ב־11 בלילה לשאול איפה הוא, והוא תמיד היה אומר שהוא אצל חברים, ושהוא עוד מעט חוזר. חיכיתי ער במיטה עד ששמעתי את הסיבוב של המפתח בדלת, לרוב ב־3 או ב־4 בבוקר. הוא היה חוזר כמו זומבי.
"אני זוכר פעם אחת שהוא כל כך כעס עלינו למה אנחנו חוקרים אותו לאן הוא הולך, שכמעט הרים עלינו יד. ברגע האחרון עצר את עצמו. בדיעבד, אני יודע שהוא כבר היה מכור, ושזה היה קריז".
התעמתת איתו?
"לא, ואין לי תשובה למה. הייתי מתקשר אליו כל חמש דקות, כי ידעתי שהוא לא בסדר, ובכל זאת לא התעמתתי איתו. חשדתי שמדובר בסמים, אבל חשבתי שזה ג'וינט או שניים מדי פעם. לא רציתי להאמין שהבן שלי הפך לנרקומן. זה כל כך רחוק מאיתנו".
שיתפת את רחל?
"לא, לא רציתי להדאיג אותה".
בתחילת כיתה י"א, תחושות הבטן של יוסי כבר לא נתנו לו מנוח, והוא החליט לעקוב אחרי בנו.
"ערב אחד, לפני יום כיפור, יובל התקשר להגיד שהוא נוסע לסליחות בכותל, ושזה יימשך עד הבוקר. לא הבנתי מאיפה זה בא לו, הרי אנחנו לא דתיים. אפילו תפילין הוא לא יודע להניח. יצאתי לעקוב אחריו. התחבאתי מאחורי שיחים ועצים, וראיתי שהוא מסתובב עם אנשים שנראים מפוקפקים. הייתי בשֹוק, לא ידעתי מה לעשות. את רחל לא רציתי עדיין לערב.
"ככה זה היה במשך כמה לילות. בסוף החלטתי להתעמת עם יובל, והוא כעס שעקבתי אחריו והטיח בי שאני לא סומך עליו. אמר שהחבר'ה האלה היו שם במקרה, ושהם לא קשורים אליו.
"אחרי חודש, כל השאלות שלי נפתרו. לילה אחד, ב־2 לפנות בוקר, קיבלתי שיחה לטלפון הנייד. על הקו היה חוקר משטרה שהכרתי מהתקופה שבה עבד ברשות המסים. הוא סיפר לי שיובל נעצר.
"רחל התעוררה מהטלפון. סיפרתי לה שיובל נעצר, אבל אמרתי לה שתחזור לישון ושאני אטפל בזה. מובן שהיא לא חזרה לישון. נסעתי לתחנה וראיתי את יובל יושב שם, אזוק בידיים וברגליים. זה היה הלם מוחלט, אין שום דבר בעולם שיכול להכין אותך לסיטואציה הזאת. הבן שלך אזוק במשטרה, ואתה לא יכול לעשות למענו שום דבר.
"דיברתי עם יובל, שאלתי אותו מה קרה, למרות שבתוך תוכי ידעתי את התשובה. החוקר אמר לי שהוא נתפס עם אופנוע גנוב, ושהוא חשוד במכירת חשיש. זה הפך לי את הבטן. מצד שני, הרגשתי סוג של הקלה, שעכשיו הוא יצטרך לקחת את עצמו בידיים".
ישבת איתו בחקירה?
"כן, החוק מחייב, מאחר שהוא היה קטין. בפעם הראשונה בחיי ראיתי בו צד שלא הכרתי. על כל השאלות הוא ענה באופן מתפלפל ושקרי. היה ברור שהוא מתחמק. הוא גם הרגיש מאוד מבויש מולי והשפיל כל הזמן את המבט, כדי לא להסתכל לי בעיניים".
יובל: "האופנוע שבו נהגתי היה של חבר, ולא היה לי רישיון. כדי לא להפיל את החבר, אמרתי שגנבתי אותו. כששאלו אותי איפה קניתי את הסמים, אמרתי שראיתי ערבי בדרך, והוא מכר לי. ידעתי שכדי לעצור אותי הם צריכים ראיות מבוססות, ולא התכוונתי לשתף עם זה פעולה".
לא פחדת?
"באותה תקופה כל מה שעניין אותי היה להיות פושע. הייתי תחת השפעה תמידית של סמים. הכל במוח היה מקולקל, ובכל זאת הרגשתי שאני חי את החלום. חלום ריק. חוץ מסמים לא היה בו כלום".
יוסי: "כשחזרתי הביתה, השעה היתה כבר 7 בבוקר. סיפרתי לרחל שלקחו אותו למעצר. היא היתה בהלם, ואחר כך לא הפסיקה לבכות".
רחל: "כל הזמן אמרתי, 'אין מצב, אין מצב'. הרי לא ייתכן שילד כזה חכם, מבית טוב, יגיע למצב שבו הוא עצור על סחר בסמים. כשיוסי סיפר לי שהוא חשד ביובל, ואפילו עקב אחריו, כעסתי עליו מאוד שלא שיתף אותי. אולי אני הייתי יכולה להתעמת עם יובל ולחלץ ממנו תשובות אמיתיות, אולי לי הוא לא היה משקר.
"לאט לאט האסימונים התחילו ליפול לי, ופתאום הכל התחבר. הבעיות בבית הספר, ההיעלמויות שלו. הפעמים ששאלתי אותו איפה הוא מסתובב, והוא רק צעק עלי".
סיפרתם לילדים?
"כן, לא יכולנו להסתיר מהם. הם הרגישו מבוישים, ומאוד כעסו על יובל. לא רצו להיות בקשר איתו".
* * *
יובל נשלח לשלושה ימי מעצר בבית המעצר שקמה באשקלון. "למרות שזו היתה הפעם הראשונה שנעצרתי, לא לקחתי את זה קשה. ידעתי שאין להם כלום עלי. לשמחתי עצרו אותי ביחד עם חבר, כך שהיינו ביחד. החוקרים הפעילו עלי לחץ כבד להודות בסחר בסמים, אבל מאחר שלא היו להם ראיות בדיון בהארכת המעצר, שחררו אותי למעצר בית של שבוע".
רחל: "כשהוא חזר הביתה, הוא הבטיח לנו שיפסיק עם הכל ויחזור למוטב. האמנו לו. ידענו שהמעצר והדיון בבית המשפט היו עבורו חוויה קשה, ורצינו להאמין שהוא באמת למד את הלקח שלו".
יובל: "הייתי מוכל להגיד לשוטרים הכל, רק שיירדו ממני קצת. בשלב הזה כבר הייתי עמוק מאוד בסמים הקשים".
בחודשיים הבאים, בעקבות ההתמכרות לסמים, השיל יובל ממשקלו 20 ק"ג. הסוחרים שהעסיק זיהו את חולשתו. "בגלל שהייתי מחוק מהסמים, כבר לא זכרתי מי לקח ממני סמים, מי שילם ומי לא. היה מאוד קל לעבוד עלי, איבדתי שליטה לחלוטין".
יוסי: "ראינו שהוא רזה מאוד, והבנו שהוא במקום לא טוב. הגענו למצב שבשעות הערב, אחרי שחזרנו מיום עבודה ארוך, רחל ואני היינו יוצאים לבלוש אחריו. ניסינו להתעמת איתו, אבל לא היה עם מי לדבר. מצד אחד ידענו שהוא חייב עזרה, ומצד שני לא רצינו להודות שהוא מכור לסמים, ולא רצינו שיעצרו אותו שוב. כהורה אתה רק רוצה לגונן על הילד שלך. אתה מרגיש אבוד.
"בתקופה ההיא היו הרבה מריבות בבית, גם בינינו. זו היתה תקופה שגם מיעטנו להיפגש עם חברים, כדי שלא ישאלו אותנו שאלות. לא רצינו שהם יידעו, הבושה היתה גדולה".
* * *
בתחילת 2016 מצא יובל את עצמו עם חוב של 50 אלף שקלים לסוחר שסיפק לו סמים. "ידעתי שאין לי הרבה אופציות", הוא אומר. "או שאני קונה אקדח והולך לשדוד תחנת דלק, או שאני מבקש עזרה מאבא שלי. התביישתי כל כך, שלא יכולתי לבקש ממנו".
יוסי: "יום אחד הוא ביקש לעשות שיחה מהטלפון שלי. אצלי כל השיחות מוקלטות, יובל לא ידע על זה. אחרי שהקשבתי להקלטה, פניתי אליו ושאלתי אותו אם הוא חייב כסף. בהתחלה הוא הכחיש, אבל בסוף נשבר והודה.
"ביקשתי ממנו שיתקשר בנוכחותי לסוחר ויקבע מקום להעברת הכסף, והודעתי לו שאנחנו הולכים ביחד. לא רציתי שהוא ייסחט לאחר התשלום. הלכתי איתו למקום המפגש, שילמתי את החוב, וחזרנו הביתה".
ב־23 בפברואר יובל נעצר שוב. הפעם זה קרה בבית הספר, לעיני כל התלמידים.
"יצאתי באמצע שיעור לשירותים כדי להסניף", הוא מספר, "ואחר כך יצאתי לקנות סמים לאדם מבוגר שיש לו אישור לקנאביס רפואי. כשחזרתי, בדרך לאולם הספורט, ניגשו אלי שני בלשים, שהכרתי מהיתקלויות קודמות עם המשטרה. הם עשו לי חיפוש בבגדים, ומצאו חמש אצבעות חשיש בכיס שלי. שמו עלי אזיקים בידיים וברגליים, ולקחו אותי.
"כל הילדים עמדו והסתכלו, זה היה מאוד מביך. הבנתי שאני בשפל המדרגה".
יוסי: "כמה דקות לפני שהוא נעצר, התקשרתי אליו לבית הספר לשאול אותו אם הכל בסדר ולוודא שהוא לא מסתובב. הייתי עושה את זה מדי פעם, כדי להתקיל אותו. היתה לי תחושת בטן שאוטוטו יעצרו אותו, הכל כבר סגר עליו. אני זוכר ששאלתי אותו באותה שיחה אם הוא לא במשטרה, והוא אמר לי 'מה פתאום, השתגעת?'
"כמה דקות אחר כך אני מקבל טלפון מהמשטרה שיובל נעצר, ושאגיע הביתה, כי רוצים לעשות חיפוש. יובל ישב אזוק בניידת, ואני נכנסתי הביתה עם כמה שוטרים.
"עשו חיפוש בכל הבית, ולא מצאו כלום. בינתיים, כל השכנים יצאו החוצה להסתכל. יובל נלקח למעצר, והפעם כבר ביקשו ממני לחכות בחוץ".
יובל: "בשלב הזה עוד לא דאגתי. ידעתי שחמש אצבעות חשיש זה כלום, והם לא יוכלו לעכב אותי יותר מדי. חשבתי שתוך חמש דקות אני בבית. אבל החקירה ארכה למעלה מחמש שעות.
"זה השלב שהבנתי שיש להם מודיע, מישהו שעקב אחרי כל פעולה שלי כבר הרבה מאוד זמן. אחרי שנעצרתי גם הבנתי מי זה. היה מישהו שתמיד היה בסביבה שלנו, כאילו שייך, אבל לא שייך. אני מניח שזה היה הוא".
* * *
יובל נשלח למעצר של חודש בבית המעצר שקמה. "הפעם כבר לא חזרתי הביתה. כל יום, במשך חודש, היו מובילים אותי בזינזאנה לתחנת המשטרה באשדוד, לחקירה. בשלב מסוים הראו לי את כל השיחות וההודעות שמחקתי מהטלפון הנייד שלי, שבהן היה מידע על פגישות עם אנשים שקניתי מהם ועם אנשים שמכרתי להם.
"החודש הזה היה נקודת שפל אמיתית. פתאום לא היה לי את אבא שלי, שיבוא להציל אותי ויפתור לי את הבעיות. הבנתי שאני שייך לכלוב הזה, ואכלתי כאפה.
"במקביל, גם שברתי קריז. זה הקאות וכאבים קשים בכל הגוף. לא היה לי כבר כוח, הייתי מותש.
"בסוף הודיתי בהכל. כל מה שהתקילו אותי לגביו, לקחתי על עצמי, גם דברים שלא היו קשורים אלי ישירות. 32 תיקים של סחר בסמים. אבל לא עניין אותי, רציתי רק שהסיוט הזה ייגמר".
רחל: "זה היה אחד החודשים הקשים בחיי. לא הצלחתי לישון, כל הזמן בכיתי והאשמתי את עצמי. לא הבנתי איך פספסנו, איך נפלנו. תחושת כישלון עצומה. רבתי המון עם יוסי. הטחנו האשמות אחד בשני. אין אף אחד שמייעץ לך, ואתה מרגיש לבד. היום אני יודעת שאחת הטעויות שלנו היתה שהשארנו את הכל אצלנו, ולא שיתפנו אף אחד".
אחרי חודש במעצר, שוחרר יובל למעצר בית. בדיון החמישי בהארכת המעצר, שהתקיים בבית המשפט לנוער באשדוד, אמר עורך דינו של יובל שעם כל התיקים נגדו, הוא עלול לקבל עונש מאסר של שש שנים. אמו של יובל לא הסכימה שיובל ייצא למעצר בית ללא טיפול. היא התחננה לשופטת שתשלח את בנה לטיפול גמילה ושיקום.
"היה ברור לי שבמצב שלו, הוא צריך טיפול מהשורש. עורך הדין אמר לנו שכאשר מדובר בקטין, הנטייה היא לתת הזדמנות לשיקום".
יובל: "כשהשופטת שאלה אותי מה אני רוצה, אמרתי שאני רוצה טיפול, כי אני רוצה להשתנות ולהתגייס".
באמת רצית להשתנות?
"כן. אחרי שאתה שובר קריז והגוף שלך מתנקה מהסמים, המחשבות עולות לראש. פתאום אתה מבין שהדרך הזאת לא תוביל אותך לשום מקום. שאתה יכול לשבת שנים בבית הסוהר. זה נותן נקודת מבט קצת אחרת על החיים.
"הבנתי שאני רוצה להתגייס ולהיות קרבי, בדיוק כמו שרציתי לפני שנפלתי לסמים".
השופטת ניצנה בן דוד החליטה לאפשר ליובל לצאת לטיפול לפני שתטיל עליו עונש.
באפריל 2016 נשלח יובל לתהליך טיפולי של שנה וחצי בכפר מלכישוע, כפר שיקום לנפגעי סמים ואלכוהול בגלבוע. במקביל, החליטו רחל ויוסי לעזוב את אשדוד ולעבור לגדרה, כדי לאפשר למשפחה התחלה חדשה.
הצעד הראשון של יובל בכפר היה האשפוזית, מבנה שמיועד לגמילה פיזית מסמים. מאחר שכבר הגיע כשאינו מכור, הוא שהה באשפוזית חודש אחד במקום שלושה.