פורסם באתר צ.ה.ל – לכתבה המקורית – לחץ כאן

דן ורן חביבי, תאומים זהים שלא נפרדו עוד מבית הספר היסודי, משרתים יחד כקצינים בחטיבת ”כפיר“. לצד תחושת האחריות והעובדה המשותפת עם החיילים, השניים גאים בשירותם הצבאי כלוחמים

תאריך: 11/06/2013, 15:00         מחבר: יעל ליבנת, אתר צה"ל

התאומים לבית משפחת חביבי היו רגילים לעשות הכל ביחד – מבית הספר היסודי, דרך נבחרת הכדורגל ועד לגיוס לחטיבת כפיר והיציאה המשותפת לקורס הקצינים, לא נפרדו האחים לרגע. היום, כשהם משרתים בתפקידי פיקוד בחטיבה המנומרת, הם מבהירים כי שאלת הגיוס כלוחם והיציאה לקורס הקצינים הייתה ברורה מאליה, ומספרים כי "אין תחושת סיפוק גדולה יותר מאשר לראות חייל שלך מיום הגיוס, מקבל את סיכות הלוחם והכומתה ומתפתח תחת הפיקוד שלך. אין משהו שמשתווה לתחושת האחריות הזו".

סג"ם דן חביבי הוא האח הבכור מבין השניים. "אתה מבוגר ממני ברבע שעה", צוחק האח ה"צעיר", סג"ם רן. שניהם בני 21 וחותמים כמעט שלוש שנים בשירות, אליו יצאו יחד מדלתי הבקו"ם, דרך הטירונות, האימון המתקדם וקורס מפקדי כיתות. "לאורך המסלול כמעט לא התראינו. אני הגעתי לגדוד "לביא" בעוד רן הגיע ל"שמשון", ואפילו היינו בבסיסים שונים בקורס המ"כים", מספר סג"ם דן, "הפעם הראשונה ששירתנו זה לצד זה באמת הייתה כשסיימנו את קורס המ"כים וחזרנו שנינו להיות מפקדי טירונים בבא"ח, שם ראינו אחד את השני כל יום, כמו בבית". את קורס הקצינים סיים דן לפני חצי שנה, כארבעה חודשים לאחר רן, וכעת משרת בתור מפקד מחלקת טירונים בבא"ח כפיר, בעוד אחיו מסיים תפקיד בצאלים ועובר גם הוא לשרת כמ"מ בחטיבה.

 לדברי התאומים, הגיוס לחטיבה המנומרת היה ברור מאליו. "לפני הגיוס ישבנו עם חברים גדולים מאיתנו ששירתו בחטיבה והראו לנו עשרות סרטוני רעל על החטיבה, על הפעילות שלה ורמת המבצעיות", נזכר סג"ם רן, "מאז שנינו הגענו למסקנה שאנחנו לא רוצים לשרת בשום מקום אחר". עם זאת, אחיו דן מספר כי שני האחים צמחו בעולם הכדורגל ושיחקו באופן מקצועי, וכי שניהם סיימו לשחק בקבוצת הנוער של נס ציונה לקראת קבוצת הבוגרים. "עמדתי בפני דילמה, האם לוותר על תפקיד הלוחם ולשרת כספורטאי מצטיין וכך להמשיך להתאמן, או להתגייס לקרבי". סג"ם רן אמר כי לבסוף, בהשפעת אחיו הגדולים ששירתו גם הם כלוחמים במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה, החליט לוותר על חלום הכדורגל ולהתגייס לשירות משמעותי.

בתוך כך, סג"ם דן פוסק כי החלק המשמעותי ביותר בתפקידו כיום הוא האחריות כלפי הטירונים שתחתיו. "יש לי אחריות מאוד גדולה בידיים. מלבד העובדה שאני מפקד של טירונים אני מפקד של מפקדים, וחלק חשוב מכך הוא לבצע חניכה ולפתח אותם כדי שיהיו מפקדים טובים יותר ויצאו אף הם לקורס קצינים". הקצין מספר בנוסף כי "לראות משבוע לשבוע איך חייל שלי מתפתח, מהשלב הכי בסיסי והלאה – זה שווה את כל הלילות הלבנים והעומס שכרוך בתפקיד. בשירות הזה אני על תקן תפקיד אמא ואבא של החיילים“.

אין תחרותיות

התאומים חביבי מספרים כי העובדה ששניהם קצינים לוחמים באותה העת "מפחידה" מעט את אימם בבית, בעוד אביהם שואף כי שניהם יפתחו קריירה צבאית ויפתחו בתפקידי הפיקוד. "יש תחושת גאווה גדולה בבית. למרות שאמא מפחדת ולא ישנה טוב בלילה, היא מאוד אוהבת לספר לכולם מה אנחנו עושים ולהתגאות בבנים שלה", מודה סג"ם דן. יתר על כן, סג"ם רן סיפר כי בעת מבצע "עמוד ענן" מצא את עצמו ישן באותו החדר עם אחיו הגדול שגויס למילואים, ויחד עברו את כלל אזעקות "צבע אדום" שנשמעו בדרום, בעודם משרתים בצאלים, כשאחיהם דן נמצא בשטחי הכינוס.

כאמור, האחים מספרים כי את מספר הפעמים בהם יצאו יחד הביתה באותו סוף השבוע ניתן לספור על שתי אצבעות. אך כשמתרחש המאורע הנדיר והשניים סועדים את ארוחת השישי יחדיו, החוויות מהשירות מתגלגלות מיד מעל לשולחן השבת. "היו מספר מקרים כששירתנו כמ"כים בבא"ח שהחיילים התבלבלו בינינו, כשהם גילו שאנחנו תאומים רק חודשיים לאחר שהכירו אותנו. היינו מסתובבים עם כובע ומדים וחיילים של רן היו נותנים לי "הקשב" בלי לדעת שזה אני", נזכר סג"ם דן.
"כשהחלטנו לשבור דיסטנס עם החיילים, יצאתי איתם לריצה. כשחזרנו, פתחתי להם שעון ואמרתי שיש להם חצי דקה לעלות על ב'. באותו זמן רצתי למגורים ואחי רן יצא במקומי. החיילים שמן הסתם לא הספיקו להחליף הסתכלו עליו כמו סופרמן, והוא התחיל לצעוק עליהם ולשאול איך לא הספיקו", הם מספרים בחיוך.

דן ורן פוסקים פה אחד כי לעובדה שהם משרתים יחד כקצינים בחטיבת כפיר אין חסרונות. להיפך, הם אומרים, במרבית המקרים זכו לתמיכה נדירה ברגעים הקשים. "בטירונות ברגעי שבירה תמיד הייתי יכול לדלג שני מבנים שמאלה כדי לשבת עם אחי. ככה תמיד התעודדתי", נזכר סג"ם רן, "הוא החבר הכי טוב שלי, ולאורך כל השירות צברנו סיפורים וחוויות משותפות שעולות בכל הזדמנות". סג"ם דן מוסיף ואומר כי לא קיימת בין האחים תחרותיות, ואפילו מדגיש כי "אם רן יתקדם לפניי בשרשרת הפיקוד אתמוך בו ואפרגן בכל צעד שיבחר". אחיו רן מספר כי אחת מאותן חוויות מרגשות הייתה כאשר סיים את ההשלמה החילית בבה"ד 1. "הגעתי לשלב הבוחן המסכם, שזה שלב מאוד קשה מבחינה פיזית, וכולל ניווט של 30 קילומטרים. אחי דן בדיוק היה אז בקורס הקצינים, ופתאום אני רואה אותו מחכה לי בנקודת ההתחלה ורץ איתי את כל הבוחן, לצידי", הוא אומר.