"השנה הייתה 2005, הייתי לוחם בגדוד נחשון של חטיבת כפיר. היינו בטולכרם בסיור שגרתי וקיבלנו התרעות על כוונה של מחבלים לבצע פיגוע. הקמנו מחסום ביציאה מהעיר ופיצלנו את הכוח. שני חיילים בתצפית, והמפקד ואני בודקים את הרכבים שיוצאים לשטח ישראל. היינו צריכים לעשות להם בידוק גופני, ואחד מהנוסעים, גבר כבן 30, סירב להוריד את המעיל. פתאום הוא חשף מולנו חגורת נפץ של 30 קילו שהייתה עליו. היה פיצוץ אדיר, המפקד אורי בינמו עף באוויר כמה עשרות מטרים ממני ונהרג במקום. אני עפתי לכיוון השני, בערך חמישה מטרים הצידה.
פורסם ב: 
לכתבה המקורית – לחץ כאן
"הכול מסביב היה מלא עשן, בקושי הצלחתי לראות. בכוחות האחרונים יריתי את כל המחסנית שלי, נפלתי על הראש וחיכיתי לחילוץ. הגוף שלי היה מרוסק, דיממתי בכמויות והרגליים שלי עלו באש. שני הלוחמים ירדו מהתצפית, רצו לכבות את האש מהמדים שלי והזמינו חילוץ. החובשים שהעלו אותי על מסוק לבית החולים אמרו לי כל הזמן: 'אסור שתירדם! אם אתה עוצם עיניים עכשיו, אתה לא מתעורר יותר'. הספקתי להגיד לאחות במיון את השם שלי והמספר האישי ומיד קרסתי. איבדתי הכרה ובמשך שתי דקות הייתי בלי דופק. מת.
"החובשים אמרו לי כל הזמן 'אסור שתירדם!"'. דרור זיכרמן (צילום: יונתן בלום )
"פתאום ראיתי את זירת האירוע לפני הפיצוץ. הגוף שלי שלם ובריא שוכב על הכביש ליד ההאמר, נינוח, בלי אף אדם מסביב. ואני מתחיל לצאת ממנו, רואה את עצמי מתרחק מהגוף, מתחיל לרחף ולעלות למעלה. זאת תחושה מפחידה מאוד, כמו פרידה מעצמך, הגוף נשאר על הכביש ואני עוזב אותו. המכוניות והבתים נראו כמו נקודות, זיהיתי מלמעלה את קלנסווה, טייבה וההתנחלויות מסביב, עד שהכל הפך לקטן מדי. פתאום אני נתקע בענן, זה כאב כמו להיחבט עם הראש בתקרה, אני מנסה להיכנס אליו אבל לא מצליח, הראש נכנס רק עד לצוואר, כשכל הגוף מתחת נשאר תלוי באוויר.
"אני רואה רצפה שעשויה מעננים, ובאופק יש שמיים, כמו מה שרואים מהחלון במטוס. ואז הגיחה דמות ללא תווי פנים, שככל שהתקרבה אליי סינוורה אותי. היא נעמדה כמה סנטימטרים מעל הראש שלי ובקול בס כבד אמרה לי: 'אתה לא שייך לכאן'. הקול הזה בא לי אחר כך בחלומות. הדמות דרכה לי על הראש ודחפה אותי חזרה למטה. ריחפתי חזרה באיטיות, והשיחים, המכוניות והבתים הפכו לברורים. זיהיתי את עצמי שוכב באותה תנוחה וכנראה שהתאחדנו, כי זאת הייתה התמונה האחרונה שראיתי. כל זה נמשך בערך שתי דקות, אבל התעוררתי רק אחרי שלושה ימים של קומה.
"זה הרגיש כמו לקום משינה, ובגלל זה התייחסתי למה שראיתי כסתם חלום ולא סיפרתי עליו לאנשים, רק צחקתי קצת עם הרופאים שמרוב כדורים ומורפיום שדחפו לי פיתחתי הזיות. חצי שנה אחרי הפציעה, בביקור שגרתי אצל רופא, הוא אמר לי שחוויתי מוות קליני, ואז ירד לי האסימון שזה לא סתם חלום, זאת חוויית סף מוות.
"את כל ההתמודדות הנפשית התחלתי שלוש שנים אחרי הפציעה. עד אז לא ניגשתי לפסיכולוג כי זה היה נראה לי לא מספיק חשוב, אבל אחרי כמה פעמים שהתעוררתי באמצע הלילה מסיוט וגיליתי שאני בתוך השתן של עצמי, הבנתי שאני חייב לבדוק את זה. זה היה המקום הכי נמוך בעולם. אמא שלי עשתה כאילו היא לא הרגישה מה קורה. עם אישה לא יכולתי להיות במצב הזה. ראיתי את הסדרה 'בשבילה גיבורים עפים' והרגשתי שמתארים בדיוק את ההתקפים שלי, הייתי מתפוצץ כמו הדמות של תומר קאפון, מפרק את הבית ומתחיל לשבור דברים.
"היתיי מתפוצץ כמו הדמות של תומר קאפון". מתוך "בשבילה גיבורים עפים"
"אני לא חופר בקטע הזה שמַתִּי וחזרתי. אני לא אדם מיסטי או תיאולוגי, לא מחפש את המשמעויות. המשפט שאמרו לי בענן, ש'אני לא שייך לכאן'? אני מאמין שהתכוונו לומר שלא סיימתי את העבודה שלי פה, ונשלחתי חזרה כי יש לי עוד כמה דברים לעשות . אני לא סגור בדיוק מה זה, אבל כל יום מחפש".
