אל משפחת הסיירות הם הצטרפו רק ב-2017, אך ממבט חטוף בלוחמי סיירת חרוב קשה לנחש שהם אי פעם הוגדרו אחרת. היום, בתום שלושה שבועות, עשרות תרגילים בשטח בנוי ומיוער ולילות ללא שינה, הם חושפים שלב חדש לגמרי בבניין הכוח – הצטרפנו למסיימי "טירונות היחידה" הראשונה בתולדות סיירת האריות, וחזרנו עם כל הפרטים
ליאור נוישטיין, מערכת אתר צה"ל | 09.03.2020
כשאני חוברת ללוחמים של סיירת חרוב בשעות האחרונות של טירונות היחידה, שקט שורר מסביב. אני מתקשה לאתרם מרחוק בין העשבים הגבוהים שלמרגלות הר תבור. רק בעודי מתקרבת ממש, אני מצליחה לזהות אותם, חלקם תופסים כמה דקות שינה יקרות על האדמה הקרה, בעוד חברי הצוות שלהם מאגפים את האזור, בכל זאת – בשבילם מדובר ב"שטח אויב".
ניכר כי כל דקת מנוחה, דרוכה ככל שתהיה, משמעותית עבורם. דבר אותו יכולתי להבין רק בדיעבד, לאחר ששמעתי על השבועות העצימים שעברו במסגרת "טירונות היחידה" החדשה, שהם הראשונים בתולדות הסיירת לעבור ולסיים.
"החיילים נמצאים עכשיו בשבוע השלישי", מספר לי מפקד הפלוגה, סרן דניאל אלון. בשבילו, הפיקוד על הפרק החדש הזה בהכשרת הלוחמים הוא מיוחד במינו, שכן בתור מי שגדל ב"חרוב" עוד לפני שהוגדרה מחדש כסיירת ב-2017, מדובר בצעד פורץ דרך שמקרב את היחידה אף יותר להפיכה לגדס"ר מלא.
בעולם הסיירות, טירונות היחידה מהווה 'טבילת אש' ללוחמי היחידות המובחרות, והחל מגדס"ר הצנחנים, דרך יחידות הקומנדו השונות ועד לסיירת מטכ"ל, זהו השלב המכונן בו הלוחם – הופך ללוחם סיירת. "רצינו לאפשר להם פרק זמן בו הם ילמדו את כל מה שלוחם בסיירת צריך לדעת, תוך שאנחנו מחשלים אותם כיחידים והופכים אותם למשפחה".
ואכן, מתיאוריו של מפקד הפלוגה קשה שלא להתרשם מכמות הידע והאימונים שנדחסו בתקופה של פחות מחודש. "בכל שבוע התמקדנו בנושא אחר. הראשון התעסק במסגרת הכיתה, תרגלנו בו לילות מתגלגלים ואימון כדורי צבע עם תחמושת ייעודית", הוא משתף, "בשבוע השני עלינו מדרגה והמיקוד עבר ליכולת הצוותית".
עם המעבר, גם החוסן המנטלי של הלוחמים עמד למבחן, כשמדי לילה חוו היתקלות מסוג אחר שהשאירה אותם על קצות האצבעות. "כבר ביום הראשון אמרנו להם שאנחנו יוצאים למסע, מבלי שידעו את המרחק", משחזר המ"פ, "אחרי שעברו אותו וחזרו לישון, הקפצנו אותם שוב לעוד מסע, ואחרי שסיימו גם אותו וחשבו שנגמר הלילה – הייתה הקפצה נוספת למסע עם אלונקות".
בכל שבוע מחדש יכולות הלחימה של לוחמי הסיירת נבחנו בכל תוואי שטח, ולאט לאט, ההקפצות מסביב לשעון, הלילות הלבנים, המשקלים הכבדים והטלפונים שנשארו בצד הפכו לשגרה מעניינת ומורכבת, שהשאירה אותם חדים וממוקדים.
לאחרונה, עוברת חטיבת כפיר כולה לא מעט שינויים. אחד המשמעותיים ביניהם נוגע למעמדה כחטיבת חי"ר מתמרנת. "זה אלמנט שלקחנו בחשבון בזמן שבנינו את טירונות היחידה", מגלה המ"פ, "התאמנו את האימון לראשונה גם לזירה הצפונית בה אנו צפויים ללחום לפי התר"ש, והכנסנו תרגולות בשטח סבוך ומיוער".
לאחד התרחישים אנחנו נכנסים בשעת לילה מאוחרת. באותו היום כבר הספיקו הצוותים לתרגל לחימה במטעים, התקפה והיתקלויות עם בימוי אויב. כעת מתכוננים הלוחמים לאימון נוסף, והפעם במגרש הביתי של חטיבת כפיר – שטח בנוי.
על המפה בידיו של מפקד הפלוגה, מצויר בדקדוק בסיס נטוש אליו הכוחות אמורים להגיע, לוודא שהשטח נקי מאויב, ולתרגל, לראשונה בהכשרה כולה – שהייה מבצעית. מה שהלוחמים לא יודעים, זה שהבסיס הנטוש נראה אחרת לחלוטין מזה שהופיע להם על המפה, ובמקום בתים בהם יוכלו להסתתר מפני ה"אויב", בפועל ניצבו בפניהם מבנים הרוסים ושטח שבעיקרו חשוף.
למרות ההפתעה, נדמה כי הצוותים לא מתרגשים כלל, תוך דקות הם כבר נעלמים בין ההריסות ומתחילים להתפרס בשטח. "בלחימה בקצה אתה לא יכול לדעת איך ייראה תוואי השטח שאתה נכנס אליו עד שאתה מגיע", מדגיש סרן אלון, "אתה יכול להיכנס לסג'עייה והמקום יהיה מפורק, בלי מקומות מסתור. הם צריכים לדעת להסתדר".
כל צוות התמקם באזור אחר, הוגדר להם בתחילת התרגיל כי שאר הצוותים מהווים אויב עבורם מעתה, מה שהפך את המצב לראליסטי מתמיד.
החושך המעוור לא איפשר לראות דבר, ולכן היה עליהם להשתמש בשאר החושים כדי לזהות התקרבות חריגה. לפתע נשמע קול ניפוץ, אחד הלוחמים יוצא החוצה מהמחסה של צוותו ומתחיל לפזר זכוכיות וחלקי חרסינה על שביל קרוב. "ככה נוכל לשמוע את האויב מתקרב", הוא לוחש וממהר חזרה לעמדתו.
"לוחם טוב חייב לדעת לא רק לתקוף נכון, אלא גם לבצע הגנה נכונה", מרצין מפקד הפלוגה, "בתור סיירת אנחנו הראשונים מהחטיבה שניכנס לשטח אויב, וזה דורש מהלוחמים שלנו לדעת לטהר את האזור, לבחור מקום להתמקם בו, ובעיקר לשמור על קור רוח אל מול הסיטואציה שבה בכל רגע משהו יכול להתלקח".
אחרי מספר היתקלויות, נחתם התרגיל בהצלחה ומספר אוטובוסים המתינו מחוץ לשערים. "הם חושבים שזה היה האקט האחרון", אומר סרן אלון בחיוך, "אבל האוטובוסים האלה הולכים לעצור מתחת להר קרוב, והם הולכים לטפס אותו".
"בתור לוחמים אנחנו יודעים שאם אנחנו רואים הר – כנראה שגם נטפס עליו", כך אמר לי אחד הלוחמים עוד בשעות המוקדמות יותר של היום, כאשר ההר המדובר נשקף אלינו ממרחק. וכעת, התגלתה אמרתו כנכונה, בעוד האלונקות נפתחו, המשקלים נוספו לאפודים, ובצעדים נחושים – התחילו הלוחמים לעלות.
עם ההגעה לפסגה, החלה לחלחל ההבנה כי הסוף באמת הגיע, ושאחרי המסע המטלטל שעברו הלוחמים בשבועות האחרונים – הם רשמית המסיימים הראשונים של טירונות היחידה של סיירת חרוב, הם עשו את זה.
"מדהים לחשוב שהגענו לרגע הזה", אומר בהתרגשות מפקד הפלוגה, "אנשים בצבא לא תמיד מבינים מה היא 'סיירת חרוב', ולרוב מלש"בים מכוונים לסיירות אחרות מבלי להבין שגם כאן עוברים את אותם הדברים בדיוק, אם לא מאתגרים יותר".
"בשבועות האחרונים ראיתי איך הלוחמים דחפו את עצמם לקצה, עזרו אחד לשני להשתפר ולהתפתח, כפרט – אבל במיוחד כצוותים", הוא ממשיך בגאווה, "הם הוכיחו לי ולעצמם שאין דבר כזה בלתי אפשרי, שהצוות הוא משפחה, וששום דבר לא יכול לנצח צוות לוחמים בסיירת חרוב. הם התחילו את המסלול הזה כלוחמים ויצאו ממנו הרבה מעבר. ראיתי חיות טרף שאין משימה שהם לא יכולים לעמוד בה. ראיתי אריות".
