ארבעה פחות אחד: "רועי לא נהרג לשווא"

רועי פרג'ון ז"ל היה אחד מרביעייה – שלושה בנים ובת, שנולדו לתמר ועמנואל. הם היו רק בני מעט יותר משנתיים כשאביהם, מנהל עבודה באתר בנייה בתל אביב, נהרג בתאונת עבודה. הכאב היה גדול, סיפרו האחים לימים, אך האם גייסה את כל כוחותיה כדי להתמודד ולא לחסוך מהם דבר. הם למדו בבית הספר היסודי "במעלה" ביהוד ומשם המשיכו לבית הספר התיכון התורני-מדעי "יגאל אלון".

כבר כנער בלט רועי. את לימודיו במגמה הביולוגית סיים בציונים גבוהים ואף חנך תלמיד בן 8 במסגרת פרויקט המחויבות האישית. במאי 2005 התגייס רועי לגדוד 97  – הנח"ל החרדי, שמונה חודשים לאחר אחיו, מכיוון שלמד במכינה הקדם צבאית בבית אל. את המסלול סיים כחייל מצטיין ובהמשך יצא לקורס מ"כים וחזר ליחידתו כמפקד כיתה. גדודו של רועי, "נצח יהודה" היה באותו הזמן כוח החי"ר הקבוע בחטיבה המרחבית מנשה, והלוחמים פעלו במחסומים, ביצעו מעצרים, תפסו מבוקשים והפכו למומחים בכל הקשור לפעילות באזורי הבקעה ויריחו.

בשבת, ה-19 באוגוסט 2006, פחות משבוע לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה, הגיע מחבל למחסום "בקעות" שבבקעת הירדן. הוא שלף אקדח והחל לירות לעבר החיילים במקום. רועי, נפגע בחזהו ומותו נקבע במקום. "בזמן שהוא נהרג הייתי בבית בשבת, וכך גם אחותי שהייתה חיילת. גיא היה בלבנון", משחזר אלירן פרג'ון, כיום בן 34, נשוי ואב לשניים. "מפקד חטיבת כפיר ונציגי צה"ל וקצין העיר הגיעו אלינו הביתה ובישרו לנו את הנורא מכל".

 

אלירן מתאר את אחיו ככזה שידע לצחוק ולהצחיק, ויחד עם זאת להיות רציני – כזה שהרים את כולם. "גדלנו כחברים", הוא מספר. "רועי היה הקטן, השטותניק והמצחיק, אבל גם השנון". השינוי הגדול, מציין אלירן, היה במהלך כיתה י"ב והיציאה למכינה הקדם צבאית. "מילד שלא קם בבוקר ולא אוהב ללמוד הוא הפך לצעיר שמתחזק פיזית ורוחנית. קסם לו שאפשר לשלב צבא ואורח חיים דתי, והוא בחר בשירות קרבי, זה היה חשוב לו".

 

רועי פרג'ון ז"ל // צילום: באדיבות המשפחה

רביעיית האחים // צילום: באדיבות המשפחה

מדי כמה שבועות היו האחים נפגשים בבית, נזכר האח השכול. "רועי היה מקפיד לעבור על הציוד, לשפצר, ולדאוג שהכל מוכן לחזרה לבסיס. הוא היה מאוד קפדן ורציני, אבל נותר מצחיק. תמיד דאג שכולם ישמרו על מורל גבוה ויהיו שמחים, בבית וביחידה. הפעם האחרונה ששוחחנו הייתה שבוע לפני שנפל, כשהיה בבית".

המשפחה למודת הכאב מספרת כי ההנצחה לרועי ז"ל, לצד התמיכה מהצבא, בעיקר מאנשי הגדוד, נותנת להם כוחות להמשיך. בכל שנה, ביום שישי שבין יום השואה ליום העצמאות נערך מרוץ לזכרו, שבו משתתפים גם לוחמי היחידה שלו. אחד מההנצחות החשובות, הוא מדגיש, מגיעה ממקום אישי ביותר – "חמישה ילדים שנולדו לחבריו ביחידה נושאים את שמו. החברים אמרו שזה בגלל האופי המיוחד של אחי, שנתן דוגמה אישית והיה אבא לפקודיו. הגדוד הוא המשפחה השנייה שלנו – השילוב של אמונה ומקצועיות. בתקופה זו, שכל הכאב צף והכאב הפרטי גדול מנחם אותנו שרועי לא נפל לחינם".