פורסם ב: 
הכתבה נערכה לזמן עבר – לכתבה המקורית – לחץ כאן
החיילים הדרוזים המצטיינים: "כשעולים על מדים – הגזענות נזרקת הצידה"
ביום העצמאות קיבלו שלושה חיילים ממועצת מע'אר את אות מצטיין הנשיא. בריאיון לוואלה! NEWS הם מספרים על השירות באווירת חוק הלאום, על החלומות לאחר השחרור ועל הגזענות שצצה כשהם מסירים את המדים. "זה כאילו שאתה סוג ב', אבל זו המדינה שלי כמו של כל אחד אחר"
כמדי יום עצמאות, קיבלו 120 חיילים את אות מצטיין הנשיא. הפעם היו ביניהם גם שלושה לוחמים מהמועצה המקומית מע'אר שבצפון. בהפסקה שבין החזרות הרבות לטקס המשואות בהר הרצל, וימים ספורים לפני שיגיעו לבית הנשיא, מספרים סמל לייט אבו זידאן, סמ"ר יזן עימראן וסמ"ר סאלח סרחאן על תחושת הגאווה, הסיפוק וההתרגשות. לצד זה, הם מתארים גם את האכזבה מחוק הלאום והגזענות שמופיעה כשהם לא על מדים.
במועצת מע'אר, שממזרח לכרמיאל, מתגוררים כ-22 אלף תושבים, בהם כ-58% דרוזים, 21% מוסלמים ו-21% נוצרים. רבים מהדרוזים ביישוב מתגייסים וחלקם גם ממשיכים ומתקדמים לקצונה. לכן, כשסיימו את הלימודים בתיכון, גם לאבו זידאן, עימראן וסרחאן היה ברור שישרתו בצה"ל, כמו רבים מבני משפחותיהם. "לא הייתה התלבטות. זה היה בטוח שאני הולך לצבא ולקרבי, ורציתי גולני כי קראתי על זה הרבה", אמר אבו זידאן, לוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני, כשהוא מתאר את הימים הראשונים בצה"ל.
"אני זוכר שממש בהתחלה פגשתי את כולם. וכל מי שהיה איתי בחדר לא ידע בכלל מה זה דרוזים, ואז כשהכירו אותי, ישבתי איתם וסיפרתי להם, ועכשיו אנחנו כמו אחים". לדבריו, כעת חלקם אף יודעים ערבית היטב, אחרי שלימד אותם. "אני אוהב להכיר אנשים ממקומות אחרים. הכרתי ולמדתי המון דברים מהאנשים שהיו ועדיין איתי. להיפגש עם כולם, לא להיות סגור במקום אחד, זה עוזר. גולני זה משפחה, וכולנו אחים, לא משנה מאיפה הגעת", מוסיף אבו זידאן.
"לא הייתה התלבטות. היה בטוח שאני הולך לצבא ולקרבי". אבו זידאן (צילום: ראובן קסטרו)
אך ללא המדים, הם מתארים יחס אחר, לעתים של גזענות, ומתייחסים גם לחוק הלאום שאושר ביולי האחרון ועורר זעם בעדה הדרוזית. "בלי המדים נחזור להיות אורחים. לא ידעתי את זה לפני. אבל כשאני יורד מהמדים אני מרגיש את ההבדל. יש הרבה גזענים", אומר אבו זידאן. "בצבא זה משהו אחר, בגולני כולנו משפחה. אחד ליד השני תמיד, לפעמים יש בעיות, אבל כולם עוזרים. בחוץ כשאנחנו על אזרחי זה אחרת. זה לא אותו דבר. ספציפית כשאני מדבר ערבית, זה קשה".
לגבי חוק הלאום, מספר אבו זידאן על תחושות קשות, "זה מבאס, זה קשה לכולם, כי אנחנו נותנים למדינה כמו כולם. לא פחות ולא יותר, וזה קשה. כולם קיבלו את זה קשה. אבל מה נעשה".לדבריו, "מי שעדיין לא יתגייס, אני חושב שיחשוב על זה. הוא מגן בגופו על המדינה ונותן הכול בשביל המדינה, ולהיות משהו אחר זה קשה. הם יחשבו פעמיים, ותהיה תחושה לא נעימה".
גם עימראן סבור שיש הבדל בין האווירה שנוצרת בצבא לבין החיים באזרחות. "כשעולים על המדים, כל אחד זורק את כל הגזענות שלו. לא משנה אם זה צבע, דת, עדה, לאן אתה שייך, כולם אותו דבר וכולם ביחד. כולם שווים". לגבי חוק הלאום, הוא אמר כי "זה שינה משהו מבחינת הסביבה, איך שמתייחסים אליך. ואומרים לך כאילו אתה סוג ב'. אבל המשכתי כרגיל. זו המדינה שלי, אני גר בה וזו המדינה שלי כמו של כל אחד אחר, אז זו חובה בשבילי".
"מבחינת הדרוזים, חייבים להגן על אדמת הארץ". יזן עימראן (צילום: ראובן קסטרו)
יחד עם זאת, שלושתם חוזרים על החשיבות עבורם לשרת בצה"ל, ומספרים על ההתרגשות שחשו כשנודע להם שהם מצטיינים. אבו זידאן קיבל את ההודעה על כך כשהיה בקו בגבול לבנון. "סיפרתי לאימא ראשונה והיא התחילה לבכות ואמרה 'אמרתי לך – תגיע רחוק'. כולם גאים", הוא אומר כי הוא מחכה לטקס שייערך ביום הולדתו ה-20. עימראן מתאר כי שלח הודעות לכל המכרים. "המ"פ שלי התקשר ואמר שקיבלתי מצטיין נשיא. הרגשתי גאווה ושמחה", אמר. "שלחתי הודעות לכל הקבוצות, חברים, מהבית מהצבא המשפחה. הם היו שמחים וגאים". סרחאן קיבל את ההודעה כי יקבל את אות הצטיינות הנשיא בעת ארוחת שישי בבסיס. "היינו בארוחת שישי, והמ"פ שלי, שי יפת, פשוט קם ואמר מול כולם. הרגשתי גאווה, וכולם שמחו מאוד.הבן אדם הראשון שסיפרתי לו היה אבא, והוא גם שמח".
כשיסיימו את שירותם, הם מתכוונים לטייל וללמוד, ובינתיים לא מתכוונים לעזוב את היישוב. אבו זידאן אוהב שפות, וחשב ללמוד תרגום, "אבל אין הרבה עבודה וזה לא קבוע, אז אולי אלמד משהו אחר". סרחאן רוצה ללמוד היסטוריה. "אני אוהב היסטוריה, ורוצה להתמקד בזה, אולי אפילו להיות ד"ר להיסטוריה". עימראן שוקל אחרי הלימודים לחזור למערכת הביטחון.
לאבו זידאן, עימראן וסרחאן היה ברור שישרתו בצה"ל, כמו רבים מבני משפחותיהם. מימין לשמאל: זידאן, עימראן וסרחאן. (צילום: ראובן קסטרו)
