זמן רב הצליחה רבקה רוסלס לבלום את הדמעות. עמיר בניון נתן את הגרון ואת הנשמה, והיא לא בכתה. הוא שר על עצב, על אובדן, על הצלילה לתחתית הבור. הוא שר על יום ועוד יום שבכולם לא קר ולא חם. הוא שר על צער אינסופי, ורבקה לא בכתה.

רק לקראת הפזמון, כשקולו של בניון החל לטפס לפתע מעלה-מעלה, אל העתיד, אל המחר – היא נשברה. "נתחיל הכול מהתחלה", הסתלסל בניון לתוך קרשנדו שכולו חיים. "בוא נרוץ לעולם, לעולמי עד, בוא נתחיל עוד סוף אחד. עוד התחלה קטנה אחת, מחר". הדמעות פרצו, ורבקה טמנה את ראשה עמוק בחיקו של אביה, אהרון. זמן רב עוד תתייפח שם. רק עיניו של אהרון נותרו יבשות כל הזמן הזה. איש חזק, אהרון, כזה שבוכה לבד, בחדר הנעול. חזק כמו בנו, אחיה של רבקה. חזק כמו ישי.

מים חיים

חודשיים קודם לכן הם נפגשו בשמורת הטבע עין פרת (ואדי קלט), נווה מדבר שוקק בהרי יהודה, למרגלות ירושלים. הוואדי הזה היה לחצרו האחורית של הנביא ירמיהו, תושב ענתות הסמוכה. לכאן הגיע כדי לשוחח עם אלוהים, לפה ירד כדי להירגע.

משפחת רוסלס ועמיר בניון (צילום: אוהד צויגנברג)

לא סתם ביקשו בני משפחת רוסלס להיפגש עם בניון דווקא כאן. כמו הנביא ירמיהו, גם סרן ישי רוסלס ז"ל – ישי שלהם – נהג לבוא לכאן הרבה, בדרך כלל עם אחיו מיכאל, לרוב בימי שישי, כשחזרו שניהם הביתה מהצבא. הם היו טובלים במים ואז הולכים לשחק כדורגל, מספיקים לשוב לבית המשפחה בכוכב יעקב רגע לפני כניסת השבת. "הנחל הזה עשה לישי טוב", אומר האב אהרון לבניון, "ישי קידש לנו את המקום הזה".

הפגישה נערכה בשיא החורף, אבל המדבר קיבל אותם בסבר פנים יפות. מזג האוויר נאה ופלגי המים זורמים בעוצמה, תוצאת הגשמים האחרונים. אהרון ורבקה רוסלס הגיעו לכאן כדי לנסות להסביר לעמיר בניון מי היה ישי, והוא מצדו, הבטיח להפיק מהפגישה הזו שיר. משפחת רוסלס לא נוהגת להפריז בדיבור, אבל דווקא בשקט שלהם צפה ועלתה דמותו של ישי.

האזינו: עמיר בניון – "מחר" (צילום: ירון שרון, חגי דקל, אורי דוידוביץ', עריכה: אמיר סולומון)

בניון היה נבוך. "ככה הוא תמיד", אומר הסוכן שלו. במבוכה הזו יש תעופות של רגישות, של כבוד לבן שיחו. אינטליגנציה רגשית שקיימת גם במוזיקה שלו, בלחנים המרוקאיים, בסלסולים. הוא הקשיב קשב רב, ניסה ללמוד את ישי, להפיח בו חיים מתוך הסיפורים. הם התיישבו מתחת לעץ, על גדות הנחל, והחלו לדבר. ברקע פכפכו המים.

דבר אינו סטנדרטי בסיפור חייו של ישי, וגם לא במותו. הוא נולד במקסיקו ביוני 1992, אח קטן לרבקה. סבו, פנחס, נשבה בקסמי היהדות והחליט להתגייר ולעלות לישראל. "את השם ישי נתנו לו כבר במקסיקו", צוחק אביו אהרון. "כשאנשים שם שמעו את השם הזה, הם חשבו שמדובר בטעות".

ב-2001, כשישי היה בן 8, עלתה המשפחה ארצה. כאן נולדו גם אחיו הקטנים – מיכאל, שיראל ובתאל. "לעלות לארץ לא היה קל", מודה אהרון, "אבל בסוף זכינו באפשרות להפוך ליהודים ולישראלים". הם עברו תהליך גיור במרכז הקליטה בכוכב יעקב שבמועצה האזורית מטה בנימין, ומנהלים עד היום אורח חיים חרדי.

משפחת רוסלס (צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

ישי למד בישיבה ובחופשות עבד בניקיון כדי לסייע בפרנסת המשפחה. היו לו ידיים טובות והוא ידע לתקן הכול, מרכב שהתקלקל ועד לפתיחת סתימות. "בבית, הוא היה זה שתמיד מנסה לפייס, להרגיע", מספרת האחות רבקה, "ישי היה רודף שלום". למרות זאת שאף להיות חייל קרבי. פעם אחת, כשהיה עוד נער, מצא אפוד צבאי, מילא אותו באבנים ורץ בהרים מסביב ליישוב.

ב-2011 התגייס לחטיבת "כפיר" ושירת כלוחם. עם סיום שלב האימון המתקדם העניק לו מפקד הבסיס תעודת הצטיינות, על מתן דוגמה אישית והשקעה. אחיו הצעיר, מיכאל, ילך בעקבותיו ויתגייס גם הוא לקרבי.

כשם שהיה ילד שקט ומופנם, כך נשאר גם בבגרותו. למרות זאת היה חברותי מאוד: קשיי השפה לא הגבילו אותו. בגלל דיבורו הרך מפקדיו לא האמינו שיוכל להפוך למפקד, אבל ישי חשב אחרת. כשרצה משהו עשה הכול להשיגו, דווקא בנעימות ובעדינות. הוא יצא לקורס קצינים, עמד בכל המשימות ותרגילי האימון אף על פי שהיה נמוך קומה יחסית לחבריו, וסיים אותו בהצלחה. בהמשך התקדם לדרגת סגן ולתפקיד מפקד מחלקה.

"מרוב שישי היה צנוע, הוא התבייש להגיד שהוא קצין. הרב שלו גילה שקיבל דרגות רק שנה אחרי שסיים קורס קצינים", מספרת האחות רבקה לבניון, המאזין וקולט כל ניואנס. "בכל שבת שנייה הוא היה מגיע הביתה כבר ביום חמישי עושה את הקניות לשבת. היה לו אופי מיוחד, תמיד עם חיוך על הפנים, אף פעם לא עצבני". בשל כך, כינויו בבית היה "החיוך הנצחי".

משפחת רוסלס ועמיר בניון (צילום: אוהד צויגנברג)

בינואר 2016 ירד ישי לאימון בבסיס צאלים שבנגב. באותו זמן נערך בשטח אש סמוך תרגיל הצגת תכלית, לרגל סיום קורס מפקדי פלוגות וגדודים. במהלך התרגיל נורתה פצצת מרגמה בשוגג לעבר הכוח של ישי, שכלל לא היה קשור לתרגיל. אחד הרסיסים פגע בפלג גופו העליון וגרם למותו. חייל נוסף נפצע בתקרית, שכונתה מאוחר יותר "אסון צאלים ג'". בתמונה האחרונה שלו מבסיס צאלים נראה ישי מחייך ומאושר, כהרגלו, רק כמה דקות לפני שהפגז הקטלני נחת לידו. בן 23 היה בנפלו.

האב אהרון היה באותה שעה בעבודה, במכבסה המשפחתית בגבעת זאב. "הבן השני, מיכאל, היה בלחץ, כי הוא שמע שהייתה תאונה בצאלים", מספר אהרון. "הוא התקשר לחברים מהצבא, אבל אף אחד לא ידע מה קורה. זה רק הכניס אותו יותר ללחץ. פתאום הגיע למכבסה חייל, שאל כמה עולה לכבס בגד כזה וכזה, ויצא. יצאתי אחריו וראיתי אמבולנס חונה בחוץ, הבנתי שקרה משהו. אמרו לי 'ישי נפטר'. לא ידעתי מה זה 'נפטר'. רק שם למדתי את המילה הזאת".

האחות רבקה הייתה בדיוק במקסיקו, לראשונה מאז עלתה המשפחה ארצה 15 שנים קודם לכן. "זה היה קשה להאמין כי דיברתי איתו לילה לפני בטלפון", היא סיפרה לבניון. "זה גם היה תרגיל, לא מלחמה. כשהוא היה ב'צוק איתן' היה ממש לחץ בבית, אבל דווקא בתרגיל? עד היום קצת קשה לי להאמין, גם כי לא נפרדתי ממנו. עד היום אני מחכה שהוא ידפוק בדלת. הוא מגיע הרבה בחלומות".

אהרון: "בחלומות הוא מגיע אלינו שמח".

 

בניון: "הוא שימח אותך בחייו, וממשיך לשמח אותך אחרי החיים".

ישי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. משפחתו פנתה לציבור הרחב בבקשה לבוא ולהשתתף בהלווייתו, בשל מיעוט קרובי משפחתם בישראל. למעלה מאלף איש נענו ובאו ללוויה שנערכה באחת לפנות בוקר, לחלוק לישי כבוד אחרון.

"בשבעה הגיע חבר שלו, ונתן לי 90 שקל", מספר אהרון. "שאלתי אותו 'למה?' החבר אמר שישי הלווה לו 90 שקל לקנות פיצה, והוא לא הספיק להחזיר לו".

 

מתחזקים באמונה

המוות של ישי הגיע כאות משמיים, בכל מובן. בניון מבקש להבין כיצד מתמודדת משפחת רוסלס, המאמינה, עם הגורל המתעתע של בנה. "אמונה", משיב לו אהרון באותה מטבע, "אני אומר כל הזמן – כואב לנו? כן. אבל אם הקדוש ברוך רצה ככה, הוא לקח אותו. ישי חזר הביתה, אנחנו עדיין נמצאים פה, ובעזרת השם ניפגש עוד הפעם בתחיית המתים. בחיים שלו הוא היה שמח, והוא יצא מהעולם הזה שמח. היה לנו בן מיוחד, קסום, במשך 23 שנים. אנחנו לא מתלוננים, אנחנו ממשיכים".

בניון: "גם אדם שלא שכל את בנו יראה אותך ויקבל פרופורציה, יקבל כוח, יבין מה זו אמונה. הרבה פעמים אנחנו חושבים שאנחנו מאמינים, עד שנהיה קשה. אתה מחזק הרבה אנשים, זה בטוח".

רבקה: "האמונה היא זו שחיזקה אותנו, נתנה לנו להבין שזה לא משהו של בני אדם, שעשו טעות. זה נתן לנו כוח להבין שזה מלמעלה".

בניון: "איך אפשר למנוע את השאלה – למה?".

רבקה: "כי אין תשובה. ראינו את זה הרבה אצל ישי. הוא היה אדם מאוד חזק בבית, תמיד התייעצו איתו. אחרי שהוא הלך, פתאום הדברים בבית הסתדרו. אז אתה רואה את הטוב בדברים האלה. החיבור המשפחתי נותן כוח, כשאחד נופל האחרים מחזיקים אותו".

"השתאיתי מגודל האמונה של המשפחה הזו", יאמר בניון מאוחר יותר, "של האבא אהרון במיוחד. אני חושב שבעברית קוראים לזה צדיק – איש פשוט שמקבל הכול באהבה. הבת שלו סיפרה שהוא אף פעם לא כעס. אני מאחל זאת לכולם".

שעה ארוכה ימשיכו אהרון, רבקה ובניון לשוחח מתחת לעץ. הם ידברו על לימודים, על ילדים, על דמעות. על החיים. לפני שהם נפרדים מבקשים בני המשפחה מבניון שהשיר על ישי לא יביע עצב או מחסור. "העולם לא נגמר", מסביר האב ומצביע על הנחל שישי אהב לטבול בו. "המים לא עומדים במקום".

בשבועות שלאחר המפגש יסתובב בניון עם ישי רוסלס בראש, עד שתבוא ההשראה בבום. כמו פצצת מרגמה, כמו דפיקה בדלת. ואז הם נפגשו שוב, בחיבוק אמיץ, בסטודיו של בניון בתל אביב. על פניו של בניון ניכר הלחץ – הוא חושש לאכזב אותם. "מפחיד אותי שהשיר הזה כללי מדי, לא אישי מספיק", הוא אומר לי, "מפחיד אותי שהם לא יאהבו אותו". בניון מספר לי שבסיום הפגישה הראשונה עם בני משפחת רוסלס, בוואדי קלט, מילה אחת הדהדה בראשו – תקווה. את המילה הזו ניסה לבטא בשיר, במילים ובמנגינה.

בניון, אהרון ורבקה נדחסים אל חדר ההקלטות הצפוף, שבו גם קלידים, רמקולים וספר תהילים, כדי להאזין לשיר בפעם הראשונה. לא ברור מי יותר נרגש מהמעמד – בניון שכל כך רוצה להעניק מתנה ראויה לאהרון ורבקה, או בני המשפחה. לבסוף בניון מתחיל לזמר, כאשר האב והאחות השכולים יושבים על הספה מולו, קולטים כל ניואנס בשיר.

זה אולי לא שיר אישי, אבל ישי נדחק איתם לתוך החדר הקטן, בחיוכו הנצחי, בבקשה שלו להרגיע, לפייס, לשדר שהכול בסדר, שאפשר להמשיך, גם בלעדיו. לפני שאנחנו נפרדים אני שואל את בניון כיצד יקרא לשיר החדש שלו. הוא עונה לי: "מחר".

 

"מחר" / עמיר בניון

 

מחר, משהו נגמר, משהו נשבר.

מחר, עוד יום עבר,

לא חם לא קר ואפילו לא מאוחר.

מחר,

מחר, משהו מיותר, משהו מבוגר.

מחר, עוד יום עבר,

לא חם ולא קר ואף פעם לא מאוחר.

הרי מחר,

נתחיל הכול מהתחלה עם או בלי זאת לא השאלה.

נקבור הכול מהתחלה

ואז פתאום תצוץ רק שאלה קטנה אחת,

זה כמו אחד ועוד אחד.

אז בא נרוץ ותן לי יד,

לעולם לעולמי עד.

בוא נתחיל עוד סוף אחד,

עוד התחלה קטנה אחת מחר.

מחר, מישהו נשכח מישהו נזכר.

מחר, עוד יום עבר,

גם חם גם קר ובכל זאת לא מאוחר.

הרי מחר,

נתחיל הכול מהתחלה עם או בלי זאת לא השאלה.

נקבור הכול מהתחלה.

ואז פתאום תצוץ רק שאלה קטנה אחת,

זה כמו אחד ועוד אחד.

אז בא נרוץ תן לי יד,

לעולם לעולמי עד.

בוא נתחיל עוד סוף אחד,

עוד התחלה קטנה אחת מחר.