לצד סיפורי הגבורה ההירואיים והקרבות המיתולוגיים, אסור לשכוח גם את חללי צה"ל שאיבדו את חייהם מחוץ לשדה הקרב. שקד גבאי ישבה לשיחה עם שלוש משפחות שאיבדו את יקיריהן למוות שאינו מבצעי, ודיברה איתן על ההתמודדות עם האובדן, הרגשות המעורבים ועל מהו יום הזיכרון עבורן
שקד גבאי, מערכת "במחנה" | 06.05.2019
לכתבה המקורית המלאה – לחץ כאן
משפחת מנור, משפחת גאולה ומשפחת סרויה, איבדו את יקיריהן מחוץ לשדה הקרב. דווקא משום כך, הבשורה המרה נחתה על המשפחות כמו משום מקום. "טל נשאר לסגור חג במקום חבר שביקש ממנו להחליף", מספר סגן- אלוף (סא"ל) (מיל') דן מנור, אביו של רב-טוראי (רב"ט) טל מנור ז"ל. "ערב קודם דיברנו איתו ורצינו להגיע לבקר, אך הוא סירב שנגיע. הוא אמר שהסביבה מסוכנת והרכב שלנו לא ממוגן". לפנות בוקר, טל עלה לשמירה בעמדת דוד מול מחנה הפליטים ג'ילזון הסמוך לרמאללה. כשהגיע חברו להחליף אותו, הוא מצא אותו ירוי בראשו, ללא רוח חיים. מחקירת משטרה צבאית חוקרת (מצ"ח) שנפתחה לא נקבע שסיבת המוות היא אובדנות, אם כי קיים חשד כזה. אביו מתקשה להאמין שבנו טל התאבד, אחת הסיבות לכך היא שטל לא הותיר אחריו שום מכתב או פתק למשפחתו.
"טל היה מחובר אלינו מאוד, ואם הוא היה מחליט שהוא גומר את הסיפור, הוא היה משאיר פתק או הודעה. ברגע שזה לא היה – יגידו מה שיגידו כל החכמים, אני אענה: 'אתם לא הייתם שם וגם אני לא, אז אי אפשר לדעת מה קרה שם'". בשמירה שהה טל לבדו, ואביו מספר כי בדיעבד נודע לו שהחיילים באותה עמדה שמרו עם כדור בקנה. "יכול להיות שהעייפות השתלטה עליו או שאולי הוא שיחק בנשק. מבחינתי, טל לא התאבד".
עם זאת, דן מנור מעיד שנסיבות מותו של בנו אינן בעלות משמעות עבורו ועבור ההתמודדות שלו. "יבואו ויגידו שטל התאבד, יבואו ויגידו שהתרחשה תאונה. בשבילי האובדן הוא אותו אובדן – לו טל נהרג בהיתקלות או שלח יד בנפשו". הוא ממשיך, "החללים הם אותם אנשים שנהרגו כאשר הם לובשים מדים. אין פה דם אחר, כולל המתאבדים. מימינו של טל שוכבים שני חללים, האחד התאבד והשני נהרג בתאונת דרכים. כולם באותו בית עלמין צבאי, עם אותו כאב ואותו בכי קורע לב בכל שנה ושנה – בימי הזיכרון, באזכרות ובימי ההולדת".
גם עבור משפחת סרויה, שאיבדה את רב"ט שמחה סימה סרויה ז"ל בתאונת דרכים, הבשורה הגיעה כרעם ביום בהיר. "בהתחלה היה לי קשה לקבל את הדרך בה היא נהרגה. כשהתבגרתי הבנתי שזו אותה טרגדיה, בין אם מדובר בתאונה או בנפילה בשדה הקרב", משתפת קרן בכר, אחותה של סימה. "סימה נפלה בעת מילוי תפקידה. היא הייתה בדרכה לבדוק צופרי אזעקה ומילאה את התפקיד שלה בחריצות ובמקצועיות".
בן ציון גאולה, אביו של סמל-ראשון (סמ"ר) אהוד חיים גאולה, איבד את בנו לאחר תאונה במהלך טיפוס, שנגמרה בכך שקפץ למים מצוק גבוה. "המרירות והכאב של השכול נשארים אותו הדבר. זה יכול להיות יפה לכתוב בספרים שהוא היה גיבור, אבל לאב השכול ולאם השכולה זה לא משנה איך הוא נפל. חסרונו של הילד מורגש תמיד". ועדיין, לעתים נדמה כי השיח הציבורי מבליט את החללים שנפלו בקרבות ומזניח את שאר חללי צה"ל, דבר שאינו קל עבור רבים מההורים השכולים.
בן ציון גאולה, אביו של אהוד גאולה ז"ל, מדגים את האבחנה הנעשית על ידי הציבור. "ביקשתי מהעירייה לקרוא לאחד הרחובות על שמו של בני, אך הם לא רצו בכך. לעומת זאת יש רחוב על שם של חלל שנפל בקרב". יחד עם זאת, אביו של טל מדגיש שהיחס של צה"ל למשפחות החללים שווה ואינו מושפע מנסיבות המוות. "באזכרה השנתית בחטיבת כפיר, השמות נקראים אחד אחרי השני, כשעל המסך מוקרנת תמונתם וברקע נאמרים דברים לזכרם. אין התייחסות לנסיבות המוות אלא רק להיותם חללי צה"ל מתוך ההבנה שאנחנו מקשה אחת – אותו צבא, אותם מדים ואותו דם".
"הוא שמח מאוד להמשיך את דרכו של אחיו"
על קיר המסדרון בבית משפחת מנור תלויות תמונות רבות, בהן ניתן לראות את בני המשפחה מחוייכים, מחובקים, ביחד ולחוד. בין כל החיוכים קשה לפספס את החיוך הרחב של רב"ט טל מנור ז"ל, בן הזקונים של המשפחה. טל היה בחור גבוה וחסון עם עיניים גדולות ומאירות. בטרם גיוסו לצה"ל ראשו היה עטור ברעמה מתולתלת מרשימה, שירדה מראשו עם הגיוס. ההומור והצחוק היו חלק בלתי נפרד ממנו. בתיכון הוא היה אהוב על מוריו ועל חבריו ולמד בשקידה.
בנובמבר 2003, טל התגייס לגדוד דוכיפת בחטיבת כפיר, בעקבות אחיו ששירת גם הוא באותו הגדוד. "הוא שמח מאוד להמשיך את דרכו של אחיו", מספר בגאווה אביו. טל סיים בהצלחה טירונות ודורג כאחד הטובים במחלקה. בראש השנה החדשה, טל סגר את החג והוריו יצאו לטייל בצפון הארץ. במשך יום שלם חיכו להם בביתם קציני העיר שהגיעו להודיע על נפילת בנם. בני הזוג מנור לא האמינו כשראו את שלושת הקצינים בסלון ביתם, ישובים לצד בניהם וחברותיהם. "כשראיתי את שלושת קציני העיר מיד הבנתי את הסיפור. כשאתי אשתי נכנסה וראתה אותם – זעקות השבר היו איומות", מספר דן מנור, אביו של טל.
טל נולד ב-15 ביוני 1985, בן להורים דן ואתי ואח קטן ליריב ולעמית. כאח קטן הוא היה מחובק, אהוב ועטוף. כשאביו נזכר בילדותו של טל, חיוך עולה על פניו. "ברגע שאתי הייתה עוזבת אותו הוא היה בוכה. תמיד הוא היה בידיים שלה, אפילו לשירותים היא נאלצה לקחת אותו", נזכר. כשטל גדל הוא המשיך לכרכר סביב אימו, בגיל זה כבר במטבח. הוא אהב לאכול וגם לבשל, במיוחד שקשוקה. אביו מגלה כי בני המשפחה העניקו לטל את הכינוי ד"ר שקשוקה.
לקראת סיום התיכון הצטרף טל לקבוצת כושר גופני כדי להכין את עצמו באופן הטוב ביותר לגיוסו לצה"ל. "הוא היה יוצא מהבית אחרי מקלחת עם חולצה נקייה וחוזר הביתה ספוג כולו בזיעה. תמיד שאלתי אותו בשביל מה הוא צריך את זה, והוא היה עונה לי, 'אבא, אתה לא יודע כמה זה עושה לי טוב'". גם לאחר גיוסו, טל המשיך להשקיע ולהוביל בטירונות ובאימון המתקדם, ואף ביקש להיות נגביסט. "טל נבחר למסלול קצונה שעובר דרך קורס מפקדי כיתה (מ"כים). לא היה לו קל להחליט והוא התלבט רבות. הוא חשש להיכשל, במיוחד כשלאורך כל חייו הוא תמיד הצטיין והצליח".
באותה תקופה בה טל היה צריך לקבל החלטה האם לצאת לקורס, אביו מספר כי היה שרוי בלחץ נפשי. "אם לשים את הדברים על השולחן, טל היה במצב נפשי לא קל. לקחתי אותו לפסיכיאטר פרטי והוא אמר שהילד בסדר ואין שום סימני אובדנות", משתף אביו. ההורים חששו לבנם והיו עם יד על הדופק, אך הסוף הטרגי ידוע. "אנחנו יכולים רק לבכות את לכתו ואת זה שהוא איננו. אנחנו יכולים להלקות את עצמנו, להכות על חטא ולשאול את עצמנו בכל פעם איפה טעינו אבל אין לזה מקום".
עבור סא"ל (מיל') דן מנור, שירות המילואים הוא מה שמחדש ומחזק אצלו את כוחות הנפש, וההוכחה לכך היא התייצבותו למילואים בתוך פחות מחודש לאחר מותו של בנו. "עוד לא הספקתי אפילו לגלח את הזקן מתקופת האבל, וכבר התייצבתי במחנה צאלים לאימון. אחת הקצינות התפלאה לראות אותי ושאלה 'מה אתה עושה כאן? אתה לא חייב להיות כאן'. השבתי לה שאם היא רוצה שתשלח אותי הביתה, אבל אני רוצה להמשיך הלאה. אני רוצה ליצור, לתת ולתרום איפה שאני יכול וכמה שאני יכול. טל הרי נמצא פה מול העיניים שלי כל הזמן".
כך, דן מנור מגיע באופן קבוע לשרת במילואים, ועל צווארו תלויות שתי דיסקיות, האחת שלו והשניה של בנו טל. אחת הדרכים בהן מנציח דן מנור את בנו, היא על ידי מתן הרצאות בפני הסגל הצעיר של חטיבת כפיר בנושא איתור סימני מצוקה. "כאשר אני נפגש עם הסגל שאמור לקבל מחזור גיוס חדש, אני מספר להם על טל ומסביר על מצוקה של חייל שאמור לצאת לקורס מ"כים ומשם לקורס קצינים. המסר שלי הוא שלא יקטינו ראש. אני אומר להם שישברו את הדיסטאנס אם הם רואים חייל במצוקה, שיגשו אליו ויקשיבו לו על מנת שלא נצטרך להדליק את הנר הבא", אומר.
"באחת ההרצאות שהעברתי, הסתכלתי על החיילים ואמרתי להם בגרון חנוק ועם לחלוחית בעיניים שאני רואה בכל אחד ואחד מהם את טל שלי, את טל שהיה צריך להיות היום אולי קצין או אולי בעל משפחה. פספסתי אותו, והאובדן הוא עצום אבל אני רואה בהם את ממשיכי דרכו של טל".
