רוצים לעזור ללוחמים מבלי להכביד על הכיס?
סייעו בהוראת קבע בסכום חודשי נמוך בכרטיס אשראי - ניתן לביטול עצמי בכל עת
רופאיו של סגן רועי משה מסיירת חרוב מעידים שהחיוך הטוב לא מש מפניו גם אחרי ניתוחים מורכבים לשיקום הלסת. טיל נ"ט ששיגרו מחבלי חיזבאללה כמעט הרג אותו כשחפר שוחות להגן על לוחמיו ליד קיבוץ ברעם: "שמו לי ארבעה חוסמי עורקים על כל הגפיים, בחדר הטראומה איבדתי את ההכרה". במשך חודשיים קובעו הלסתות שלו כך שלא יכול היה לאכול מזון מוצק. הוא איבד 19 ק"ג וגם כעת נאסר עליו ללעוס: "לא מתבייש שחסרות לי שיניים. נפצעתי כלוחם ומפקד"
אריאלה איילון |
פורסם ב: 
לכתבה המקורית – לחץ כאן
ארבע יממות היה סגן רועי משה מסיירת חרוב בטיפול נמרץ, מתנדנד בין חיים למוות. הוא נפצע אנושות מטיל נ"ט ששיגרו מחבלי חיזבאללה ב-21 באוקטובר. בחלוף כמעט חצי שנה מאותו יום דרמטי, הוא מספר על הפציעה בלסת על האשפוז שבמהלכו אימו האכילה אותו חודשיים באמצעות מזרק ועל השיקום הממושך: "בהתחלה היה לי קשה לצאת מבית החולים הביתה לסופי שבוע, מהפחד שיסתכלו עליי ויראו שאין לי שיניים, ולכן נמנעתי. עם הזמן חלחלה בי ההבנה שאנחנו עדיין במלחמה והאנשים שמביטים על הפה שלי מבינים שאני חייל שנפצע. אז למה אני צריך להתבייש?".
"אני זוכר ששמו לי ארבעה חוסמי עורקים על כל הגפיים, הרכיבו אותי על אלונקה ופינו אותי. ראיתי דימום פורץ מכל חלק בגוף". סגן רועי משה במהלך השיקום במרכז לוינשטיין
(צילום: יריב כץ)
דרך ארוכה יעבור רועי (22) עד ליום שיושלם השיקום שלו, שהלסת תירפא ובפיו יתקינו שתלים ועליהם כתרים. "עוד לפני המתקפה בדרום, תפסנו קו בצפון. ב-7 באוקטובר עברנו ממצב רגיל להכפלה משמעותית בכוח האדם", מתאר סגן בקבע רועי משה מסיירת חרוב של חטיבת כפיר, מ"מ בגדוד שמשון. "כשהחשש להצטרפות חיזבאללה ללחימה בדרום נהיה ריאלי, ביצענו מארב. למרות שאי-אפשר היה לראות אותנו, חששנו מירי תלול מסלול. היינו חשופים, בלי מיגוניות ובלי מקום להסתתר בו. פניתי לאחראי בקיבוץ ברעם, שבסמוך אליו עשינו את המארב, וביקשתי ממנו שישאיל לי מחפרון. רציתי לחפור שוחות כדי להגן על החיילים שלי".
סגן רועי החליט לחפור 24 שוחות. הוא עלה על המחפרון והתחיל לחפור ללא לאות, שוחה אחרי שוחה. כשסיים לחפור את השוחה ה-19 עשה הפסקה קלה למנוחה. "השעה הייתה 17:00. הייתי עדיין על המחפרון כששמעתי פיצוץ אדיר. טיל נ"ט התפוצץ חצי מטר מהראש שלי ורסיסים עפו לכל חלקי הגוף שלי, חוץ מלראש שהיה מוגן בקסדה וחצי הגוף העליון שהיה עם אפוד קרמי". חובשים מהכוח שהיו בקרבת מקום רצו אליו והתחילו לטפל בו בתוך דקות ספורות. "הייתי בהכרה מלאה ואני זוכר ששמו לי ארבעה חוסמי עורקים על כל הגפיים, הרכיבו אותי על אלונקה ופינו אותי. ראיתי דימום פורץ מכל חלק בגוף".
סגן רועי משה נזכר: "הייתי בהכרה מלאה ואני זוכר ששמו לי ארבעה חוסמי עורקים על כל הגפיים, הרכיבו אותי על אלונקה ופינו אותי. ראיתי דימום פורץ מכל חלק בגוף"
בניסיון להציל את חייו ניסתה פרמדיקית, שחברה לצוות החובשים, לפתוח נתיב אוויר, פעולה שכשלה והעמידה את חייו בסכנה. צוות פינוי רכוב שהוזעק הוביל אותו למנחת מאולתר בשדות של קיבוץ סאסא. שם המתין לו מסוק חילוץ של 669. "קיבלתי שתי מנות דם והרכיבו לי מסכת חמצן. כל זמן הטיסה עד שהגענו לבית החולים, החובש במסוק לחץ על פצע עמוק בכתף שלא הפסיק לדמם, כשאני ער ורואה כל פעולה שעושים לי. כשנחתנו ברמב"ם ב-18:15 והריצו אותי לחדר הטראומה, אמר לי הרופא הראשון שפגשתי 'הגעת לרמב"ם והכול יהיה בסדר'. רק אז איבדתי את ההכרה". בחדר הטראומה, כשהוא סובל מפגיעה מורכבת וחודרת בפנים ובגפיים, עבר סגן רועי פעולות מצילות חיים: עצירת הדימום הרב ופתיחת נתיב אוויר באמצעות פיום קנה (טרכאוסטומיה). בניתוח זה יוצרים חור בקנה הנשימה ומחדירים דרכו צינור לקנה הנשימה, כדי לשמור על נתיב אוויר פתוח, שעוקף את מערכת הנשימה העליונה.
"כל הפעולות מצילות החיים האלה והניתוחים שבמהלכם גם קיבלתי שמונה מנות דם, הסתיימו רק ב-04:20 לפנות בוקר, כשהעבירו אותי מורדם ומונשם למחלקה לטיפול נמרץ", משחזר רועי. בשעה שהרופאים נלחמים על חייו, דפקו שני קצינים על דלת בית המשפחה בבת חפר והודיעו להורים – שלמראה המבשרים נעתקה נשימתם – שבנם נפצע באורח אנוש והובהל לבית החולים, בדקה ה-90. "במשך ארבע יממות הייתי מורדם ומונשם בטיפול נמרץ, כשמצבי מוגדר אנוש ולא יציב".
כששב להכרה, נודע לו היקף הפגיעה הקשה. "רסיסים פגעו בי מלמעלה. רסיס אחד חדר דרך מרווח הקסדה, ללחי שמאל, חתך את הלשון, שבר את הלסתות ונעצר מילימטר מעורק הצוואר הראשי. גם הגפיים חטפו רסיסים שריטשו אותם".
פרופ' עדי רחמיאל מרמב"ם: "היו לרועי שברים מרוסקים של עצמות הפנים, חתכים ורסיסים שהגיעו דרך הלחי ללסתות ולבסיס הלשון וריטשו אותם. הרסיס נעצר מילימטרים מסכני חיים מעורק הצוואר הראשי"
פרופ' עדי רחמיאל, מנהל המחלקה לכירורגיה פה, פנים ולסתות במרכז הרפואי רמב"ם, נזכר: "בכל אחד מארבעת הימים שבמהלכם היה מורדם ומונשם, הגענו אני או רופאים מהמחלקה, להעריך את מצבו של רועי. היו לו שברים מרוסקים של עצמות הפנים, חתכים ורסיסים שהגיעו דרך הלחי ללסתות ולבסיס הלשון וריטשו אותם. הרסיס נעצר מילימטרים מסכני חיים מעורק הצוואר הראשי".
הפציעה המורכבת הזו אילצה את הרופאים להתכנס לתכנון ולהיערכות לקראת הניתוחים הבאים. "הדמיית CT ראש שנעשה לרועי עברה עיבוד בתוכנת תלת-ממד שמאפשרת לזהות במדויק את כל השברים בעצמות הפנים, לרבות בלסתות. הטכנולוגיה המשופרת הזו איפשרה לנו 'לנתח' את רועי על המחשב ולמדוד בדייקנות את ממדי הפלטות שבאמצעותן קיבענו את השברים. הכנו פלטות מכופפות מותאמות אישית למבנה של רועי".
במהלך הניתוח שארך כחמש שעות, חשף צוות המנתחים בראשות פרופ' רחמיאל כשלצידו ד"ר דקל שילה וד"ר אורי בלנק, את השברים המרוסקים וקיבעו את הפלטות באמצעות ברגים. "בהמשך הוצאנו את הרסיסים מבסיס הלשון, סמוך לכלי דם גדולים. זו פעולה מסוכנת שמצריכה מיומנות, ניסיון ומקצועיות. תפרנו את כל הקרעים בלשון ובפנים ואז סגרנו את הלסתות להשבתת פעילותן, כדי להביא לריפוין ולהחלמתן".
סגן רועי: "אמא שלי, שלא זזה ממני, האכילה אותי מזון טחון במזרק. קיבלתי נוזלים דרך זונדה ובהמשך בעירוי. אחרי כל הסבל הזה, כשהפה שלך חסום ואתה חוזר להיות התינוק שאמא מאכילה אותו, רזיתי 19 ק"ג"
קיבוע כל לסת בחוטי ברזל מנע מרועי את האפשרות לפתוח את הפה. "פציעת לסת קשה לא רק במראה אלא גם בעוצמת הפגיעה שלה בצורכי הקיום הכי בסיסיים שלנו: אכילה, שתייה, דיבור ברור, פיהוק – כל אלה נמנעו ממני לחודשיים. אמא שלי, שלא זזה ממני, האכילה אותי מזון טחון במזרק. קיבלתי נוזלים דרך זונדה ובהמשך בעירוי. אחרי כל הסבל הזה, כשהפה שלך חסום ואתה חוזר להיות התינוק שאמא מאכילה אותו, רזיתי 19 ק"ג".
מלבד הלסת שפגיעתה עלולה הייתה לסכן את חייו, נפגע רועי גם בגפיים העליונות והתחתונות. "כשפינו אותי, ראיתי הרבה דם פורץ מפצעים ומחתכים, אבל את הפגיעה העצבית הרגשתי מאוחר יותר". בשבועות הראשונים התקשה להניע את ידיו ולהפעיל את האצבעות. "אגודל יד ימין היה משותק ועד עכשיו חסר בו מפרק. יד שמאל שותקה בגלל הפגיעה העצבית בה. גם הרגליים נפגעו ורוטשו. בברך נוצר בור ענק והירך התמלא ברסיסים". רועי עבר ניתוחים להשתלות עור באמה ובגפיים התחתונות. "חלק מהרסיסים הוציאו לי ברמב"ם בניתוח, אבל עדיין נשארו לי הרבה בגוף ואני שולה אותם בפינצטה".
אחרי כמעט ארבעה חודשי שיקום במרכז לוינשטיין, אומר רועי: "בחרתי להגיע לכאן בגלל המקצוענות". ד"ר אמיר חיים, מנהל יחידת שיקום ביומכני, יו"ר ראשות המחקר ורופא בכיר במחלקה לשיקום אורתופדי בלוינשטיין, מספר: "רועי הגיע אלינו אחרי פציעה מורכבת בארבע גפיים ובלסת. בתחילת הדרך הוא לא היה עצמאי כלל, לא הלך, הידיים שלו לא תפקדו והוא נזקק לעזרה בכל. אמא שלו למשל נהגה להאכיל אותו עם מזרק. חשוב לי לציין שגם כשהיה במצב קשה, עם ברזלים בשיניים, הצלחנו לראות את החיוך הטוב והכוחות האדירים שלו ושל משפחתו. תהליך השיקום של רועי מתקדם מדי יום באופן הדרגתי אבל בהתמדה ובאופן עקבי. רועי מקבל אצלנו טיפול רפואי, טיפול סיעודי, טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וטיפול רגשי. התהליך שלו בעיצומו אבל הוא בדרך הנכונה".
רועי כבר יוצא לסופי שבוע בבית. "המגבלה באוכל לא פשוטה. אסור לי עדיין ללעוס ולנגוס, כדי לא להכביד על הלסת שמשתקמת, אבל מותר לי לא להתבייש בפה שלי, שחסרות בו שיניים אלא להיות גאה. את הפציעה הזו חטפתי כלוחם ומפקד, שעה שהגדוד הגדיל ראש ועשה מהלכי הגנה מגוונים, שמנעו טבח אזרחי – תואם יישובי העוטף".
