שנים ארוכות נשא איתו מוטי מלאכי את זכר שני חבריו שנפלו לידו בקרב העוג'ה תוך שהם מונעים פיגוע המוני במצעד הניצחון של מלחמת ששת הימים. היום הוא מבקש לספר מעל כל במה את סיפור הקרב ההרואי, שיחד עם שאר קרבות ההתשה בבקעת הירדן לא נחקק כראוי בתודעה הישראלית
פורסם ב: 
מוטי מלאכי (75), תושב קדומים, השתתף בשנת 1968 בקרב הראשון של סיירת חרוב בבקעת הירדן, קרב קשה מאוד שהתרחש בוואדי עוג'ה. החוליה הקדמית של סיירת חרוב, שבה שירת כלוחם, נתקלה במחבלים. במכת האש הראשונה נהרגו מפקד המחלקה חנן גולדצוויג הי"ד, וחייל נוסף – אלימלך טיקטינסקי הי"ד. מלאכי ניצל בנס לאחר שכוח צבאי של צנחנים ניהל חילופי אש עם המחבלים וחיסל 13 מהם.
"אחרי הכישלון בפסח במבצע כראמה שבו היו כשלושים הרוגים, שבויים ונעדרים, המחבלים התעודדו וחשבו שניצחו את צה"ל", נזכר מלאכי ברקע לאירוע. "היינו שאננים ולא התייחסנו לאיומים שלהם לפגוע בנו במסגרת הסיורים בבקעה. אומנם היה מידע מודיעיני על כמאתיים מחבלים מהפת"ח שירצו להסתנן מאזור כראמה, ואנחנו, סיירת חרוב, היינו אמונים על ההגנה מפניהם, אך היינו שאננים יחסית. הכול עבר חלק עד ראש חודש אייר. באותו יום הגששים גילו עקבות מסוימות של בני אדם, וכך התחלנו, צוות של כארבעה לוחמים ושני גששים, לרדוף אחרי המחבלים. עדכנו את העורף אבל לא חיכינו לתגבורת, כי חששנו שהמחבלים יגיעו לירושלים".
אירוע הטרור שממנו חששו מלאכי וחבריו, שהיו אמונים על שמירת הגבול הירדני, אזור שכונה ארץ המרדפים, היה פגיעה ביהודים במהלך המצעד הראשון שהתקיים לאחר מלחמת ששת הימים. מיותר להסביר את החשיבות והסמליות של מצעד צבאי ראשון לאחר ששת הימים. פגיעה בו היא פגיעה מורלית עצומה, ובעיקר סכנת חיים גדולה לאור כמות המשתתפים העצומה – כחצי מיליון איש. "המחבלים שמעו את ההליקופטר של הצנחנים שבאו לעזרתנו והונחתו מהמסוקים, ארבו לנו, וכשהגענו לפיתול של הוואדי הם פתחו באש. הגששים מצאו מסתור, ואנחנו נערכנו להתקפה. חברי יצחק יפין חיפה עלינו מלמעלה, ואנחנו – חנן המפקד, חברי אלימלך ואני – הסתערנו בוואדי. המפקד והחבר נפלו, אני שרדתי, וזמן מה אחרי ההיתקלות הגיעה קבוצה של צנחנים, הם ראו אותי מסתער ואמרו לי להתגונן. בסופו של דבר נהרגו כ־13 מחבלים, שניים ברחו ואחד נפצע, ואנחנו איבדנו את שני החברים".
המרדף הראשון אחרי המלחמה
חייו של מלאכי ניצלו בקרב ירי שהיה מעטים מול רבים בזכות ערנותו של צנחן שהפיל אותו במכה על הקרקע במהלך הקרב. "במשך שנים חיפשתי את המאגיסט שהציל את חיי כדי להודות לו, ואחרי שמצאתי מי הוא, גיליתי שהוא כבר נפטר, לא זכיתי לפגוש אותו". בעקבות אובדן חבריו הוא סוחב עד היום ייסורי מצפון על שלא הצליחו לאתר את המחבלים בזמן. "ממחקרים של ארכיון צה"ל ומודיעין שלנו התגלה שהם חצו את הגדר ביום שישי, ערב קודם לכן, ולכן העקבות שהגששים גילו לא היו טריות. אני פקפקתי בזיהוי שלהם, הייתי בעורף ורציתי בכלל להתפלל". לדברי מלאכי, זכר הקרב ההוא לא מוכר בציבור הרחב, וזכר חבריו לא מספיק עולה כיום. קולו נסער והוא מלא רצון עז להביא לידיעת הציבור את סיפור הקרב וגבורת חבריו הלוחמים. "כחמישים שנה אני אוסף תיעודים כדי להנציח את האירוע. בהתחלה מי שמשתתף באירוע טראומתי רוצה לשכוח, ובאמת בשנים הראשונות שכחתי מזה. יותר מכך, מלחמת יום הכיפורים הייתה כבדה יותר וטשטשה את זכר המלחמה הקודמת. אבל כשאתה מתבגר אתה זוכר את זה. אפילו קראתי לבן הצעיר שלי על שם חנן, מפקד הסיור, והתחיל להתפתח קשר הדדי ביני ובין המשפחות השכולות".מדוע הקרב הזה לא ידוע בציבור?
"הסיפור הוא קרב גדול, מרדף, למעשה הראשון בבקעת הירדן. אבל הוא לא פורסם, יש כמה סיבות אפשריות. ראשית, מפקדים גדולים ובכירים מאוד נפלו במרדפים הקודמים, ועליהם כתבו, אבל לנו אין יחסי ציבור טובים. הטעם השני הוא בגלל שאנחנו צוות דתי מחרוב, אין לנו גב, המפקד חנן היה בחור דתי, הנופל בקרב הנוסף אלימלך היה בוגר בית ספר דתי, ושני החיילים ששרדו – יצחק יפין ואני – גם כן דתיים שגרים כיום בקדומים. אין לנו אמצעי תקשורת. ניסינו לעודד את המשפחות כמה שאפשר ולא הצלחנו, המשפחות כל הזמן מתלוננות שנעשה להן עוול". מלאכי לא מתייאש ועושה ככל שניתן כדי שחבריו יונצחו בציבוריות הרחבה. היום (ה') יתקיים ביד טבנקין סמינר מיוחד על מלחמת ההתשה בבקעת הירדן (1970-1967) – אירועים ועדויות, ובמסגרתו יתקיימו הרצאות משולבות במפגשים חווייתיים עם האנשים שעשו היסטוריה. בסמינר, בהנחיית מודי שניר, ידברו תא"ל (במיל') אברהם ברעם, מפקד כוח טנקים בקרב השריון בכראמה, אל"מ (במיל') יעקב בירן (ביקו), תנ"צ לשעבר, טייס מסוק, שיספר על השתתפות המסוקים במרדפים בבקעת הירדן, ומיודענו מוטי מלאכי, לוחם בסיירת חרוב, שיספר על סיירת חרוב בכראמה ובמרדף ואדי עוג'ה המדובר. "חבריי נלחמו בגבורה ונפלו ויש לי חובה לפרסם את זה. אפילו אלמנתו של המאגיסט שהציל את חיי והבן שלו יהיו בכנס", הוא אומר.הרנסנס של חרוב
יאיר אנסבכר, חוקר ביטחון וכוחות מיוחדים מפורום קהלת, מבקש למסגר את השכחה של הקרב ושל גבורת הלוחמים שנפלו. "צריך לשים את הדברים בתוך קונטקסט. סיירת חרוב היא הסיירת המובחרת של פיקוד המרכז, שהקדישה את עצמה במאמץ רב ומתמשך לבלימת גל הטרור הפלשתיני מכיוון ירדן. היו מאות אירועים. אפשר להתמקד באירוע הזה, אבל זה לא היה מבצע יזום, אלא מרדף בחבל ארץ שנקרא ארץ המרדפים כי אכן היו בו מאות מרדפים", אומר אנסבכר. "במשך כמה שנים סיירת חרוב, שהוקמה על ידי גנדי, הציבה מארבים משוכללים יחסית לאותה תקופה וגם יצאה למרדפים. כאמור, יש רקע מאוד רחב וענף סביב הסיירת הזאת. נכון, הם נשכחו מאיזושהי סיבה, ובכלל, ההיסטוריה לא עשתה חסד עם הבקעה. שם זוכרים בעיקר את המרדפים של המערה וואדי קלט. מאידך, יש בשנים האחרונות רנסנס. יצא ספר של יוצאי חרוב, אומנם בהוצאה פרטית, אבל הוא נמצא בספריות. יש שם היסטוריה מסודרת של העמותה, ויש גם צעדה שמתקיימת פעם בשנה לזכר אנשי סיירת חרוב, שמי שמובילה אותה היא סיירת חרוב החדשה, שכיום תחת חטיבת כפיר והייעוד שלה אחר. יש ניסיון להחזיר את הכבוד לסיירת חרוב. צריך לתת להם את הכבוד הראוי, שהרי הם לא השתתפו רק בפעולה אחת, אלא בהמון פעולות, מאמצים וסיכולים הגנתיים שהצליחו יפה לנטרל את הטרור הפלשתיני־ירדני".מלאכי טוען שבגלל שהם דתיים שכחו אותם.
"אני לא מסכים, לדעתי זו לא הסיבה. היו סיבות אחרות לכך שסיירת חרוב עמדה בצל. ראשית כול, סיירת מטכ"ל קיבלה את התהילה. אפילו אירוע מוצלח שבו אנשי סיירת חרוב ושקד חילצו חטופים ממטוס בנמל התעופה לוד, לא קיבל תהודה כמו האירועים של סיירת מטכ"ל, שהייתה היחידה שקיבלה את כל היוקרה, ואילו הסיירות הייעודיות כמו חרוב עמדו בצל. כמו כן, היא הייתה בפיקוד המרכז, וממילא הם פחות מעניינים. יחד עם זאת, נכון שהם קיבלו יחסי ציבור פחות טובים ופחות תשומת לב. יותר מכך, אפילו את צבי עופר ואת אריק רגב וגד מנלה ז"ל, מפקדי צה"ל שנפלו באזור בקעת הירדן במרדף אחר מחבלים, ועל שמם קרוי היישוב ארגמן – אף אחד לא זוכר, למרות שבשנות השישים והשבעים הם היו אגדות הצנחנים כמו יוני נתניהו בסיירת מטכ"ל".
***
