רוצים לעזור ללוחמים מבלי להכביד על הכיס?
סייעו בהוראת קבע בסכום חודשי נמוך בכרטיס אשראי - ניתן לביטול עצמי בכל עת
המראות הקשים שראה הלוחם חן ציון ב-7 באוקטובר גרמו לו לעיוורון פסיכולוגי שנמשך חמישה ימים. מיד כשמאור עיניו חזר אליו, חן התעקש לשוב לחברים בחטיבת כפיר, נכנס איתם לעזה וגם סיים שם את המסלול. "אמרתי לקב"נית שאין דבר כזה לעזוב הכול באמצע מלחמה"
פורסם ב: 
לכתבה המקורית – לחץ כאן
לכתבה המקורית – לחץ כאןברגעים הראשונים שבהם הפסיק לראות ולאחר ההלם הראשוני ניסה ציון להסביר את המצב לחבריו לצוות, שבהתחלה בכלל לא האמינו לו, "חשבו שאני מסתלבט עליהם". לאחר שראו שהוא באמת לא רואה, הם לקחו אותו לרופאים שניסו להבין מה קרה לו. "עברתי מרופא לרופא, כל אחד חשב שאולי משהו קרה, שמשהו פגע לי בעין ומשם התחלתי לעשות בדיקות ראייה, הכול היה לא נכון ואז ראיתי פסיכיאטרית של החטיבה". הפסיכיאטרית הבינה מה עשה בימים הראשונים למלחמה והעלתה לראשונה את ההשערה שזהו מנגנון פסיכולוגי שמופעל עקב סטרס על המוח: "המוח נותן לאחד החושים שלך להפסיק לעבוד, זה יכול להיות חוש הטעם, יכול להיות השמיעה. אז במקרה שלי זו הייתה הראייה".
חן ציון: "בהתחלה ראיתי מטושטש ואז פתאום בום, רק שחור. לא הבנתי מה קורה לי עד שחשבתי על מה שראיתי בבארי. היה לי הרבה לחץ נפשי, וכנראה שזה השפיע עליי"
עדויות לעיוורון פסיכולוגי קיימות כבר יותר ממאה שנה. אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, אבחן אותן ויש גם עדויות לצנחן אמריקני שבעיצומם של הקרבות במלחמת העולם השנייה סבל מ"עיוורון היסטרי", התאושש וחזר לראות ימים ספורים לאחר מכן. במחלקה של ד"ר יפתח בירן פסיכיאטר נוירולוג, מנהל מחלקת טיפול יום נוירופסיכיאטרי במערך הפסיכיאטרי באיכילוב, מקבלים מדי פעם מטופלים שסובלים מהפרעות ראייה נפשיות. הוא מסביר שהתופעה נקראת תסמונת המרה: "משהו נפשי מומר למשהו פיזי, כלומר איזשהו קונפליקט או קושי נפשי משעבד את המערכת הנוירולוגית ומסיט אותה מתפקודה הרגיל".
כתוצאה מכך, הגוף מגיב בשתי דרכים: "הראשונה היא ירידה בתפקוד הנוירולוגי כמו שיתוק או עיוורון ולפעמים ההיפך, עלייה או הפרעות כמו תנועתיות יתר כמו פרכוסים. בשביל לטפל בתופעה נדרשת התערבויות פסיכותרפויטיות, פסיכואנליטיות ויש כאלו שאף יציעו היפנוזה", אומר ד"ר בירן ומציין שהבעיה הראשונית היא עצם אבחון התופעה.
אחרי שאיבד את ראייתו ונשלח הביתה לנוח ולהתרגל לשגרה חדשה, כשניסה לאכול, להתקלח ולהתנייד לבדו בבית. הוא נשאר מחובר לחדשות וגם לחברים מהיחידה שעמדו להיכנס לעזה. "תמיד ידעתי בלב שהראייה תחזור לי", הוא אומר, וכך קרה. כעבור חמישה ימים, כששכב במיטתו והאזין לשיר "ואיך שלא" של אריאל זילבר, עצם את עיניו, פקח אותן, ולראשונה ראה אור לבן בוהק. לאחר כמה שניות ראה גם את כל מה שסביבו. לאחר ההלם, הבין שהראייה חזרה אליו ורץ לספר את זה לאביו: "היה כיף לשוב לראות, זה הרגיש כאילו נולדת מחדש".
ד"ר יפתח בירן על התופעה: "משהו נפשי מומר למשהו פיזי, כלומר איזשהו קונפליקט או קושי נפשי משעבד את המערכת הנוירולוגית ומסיט אותה מתפקודה הרגיל"
השלב הבא היה לחזור לחבריו הלוחמים. הרופאים המליצו לו להישאר בבית, אבל הוא לא ויתר. "בשלב מסוים כבר ראיתי את עצמי גוזר חוגר, אבל כשהראייה שלי חזרה אני אמרתי לקב"נית שאין כזה דבר לעזוב הכול באמצע מלחמה. אני לא משתחרר לא משנה מה ואני לא יכול לחשוב עם עצמי שחברים שלי בתוך עזה נלחמים בעזה ואני יושב רגל על רגל בחוץ".
ציון דיבר עם הקב"נית מדי יום, התעקש שיעלו לו את הפרופיל בחזרה ובסופו של דבר כך קרה והוא חזר לצוות שלו, נכנס איתם לעזה וגם סיים איתם שם את המסלול. "כשנכנסתי לעזה חשבתי רק על דבר אחד, המלחמה. תמיד יש את הפחד הזה שזה יחזור, אבל גם בעזה ראיתי מראות קשים ואני רואה 6/6 ונלחם כמו שצריך".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.02.24
