הם נלחמים כאריות, מסכנים את חייהם למען המדינה, מביטים לאויב בלבן של העיניים, ומוכיחים לכולם שהם יכולים לשרת בצבא • על רקע המאבק הנפיץ סביב חוק הגיוס, דיברנו עם חמישה לוחמים ותומכי לחימה חרדים שאזרו אומץ וסטו ממסלול הישיבות כדי להתגייס לצה"ל ולתת את הכל בשדה הקרב – תוך דבקות בקיום המצוות ובהנחיות הרב • עם ישראל מצווה להקשיב להם עכשיו.
גם מי שצופים באדיקות בסרטונים שמעלים בכירי מערכת הביטחון ממפגשים עם לוחמים בשטח, ודאי הופתעו כשנתקלו בתיעוד החריג שפורסם לפני כמה שבועות. בבית בדרום לבנון עמד שלמה זילברמן, לוחם חרדי בפלוגת ח"ץ (חרדים בצנחנים), מול שר הביטחון דאז יואב גלנט, והסביר לו מהי יציאת שבת על פי רבנו תם. "כשיוצאת השבת, יש עוד 40 דקות שאנחנו שומרים", אמר. "גדלתי על זה מגיל אפס, וזה ממש חשוב לי".
המקרה של זילברמן – שמצליח, למרות הכל, להיות גם וגם – מעורר אופטימיות זהירה. אולי בכל זאת ניתן למצוא פתרונות לסוגיה הנפיצה ביותר בישראל בימים אלה. זילברמן ושאר הלוחמים החרדים בצה"ל מהווים הוכחה ניצחת לכך שזה אפשרי.
התהום הפעורה בין החרדים לשאר האוכלוסייה הישראלית, שכמעט כולה דורשת מהם להתגייס, עדיין עמוקה מאוד, אבל בזמן האחרון נדמה שתזוזות טקטוניות מתחת לפני השטח מכינות את הקרקע לשינוי.
הלוחמים ותומכי הלחימה החרדים שרואיינו לכתבה זו הם, במידה רבה, תוצאה של שינוי תפיסתי שהולך ומשתרש אט־אט במגזר. לא קיבצנו כאן דתיים־לאומיים או חצאי־חרדים למיניהם. כל המשתתפים בכתבה הם חרדים־חרדים, על כל המשתמע מכך, שמצליחים לתמרן בין העולמות ולהיות גם חיילים טובים וגם שומרי מצוות אדוקים, עם מדי זית, כומתה, כיפה שחורה וציצית.
"אפשר בהחלט להיות חרדי בצבא"
רס"ן דניאל לוגסי, בן 24,
גדוד נצח יהודה, מטלז סטון
"אבא שלי תמיד חלם שאהיה ראש ישיבה", מחייך רס"ן דניאל לוגסי בן ה־24 מטלז סטון, כשאנחנו משוחחים בזמן שהוא בהפוגה קצרה מהלחימה בעזה. כמפקד פלוגה בגדוד נצח יהודה הוא מוביל עשרות לוחמים חרדים בחזית.
"לפני כמה שבועות אבא שלי סיפר בגאווה לחבר 'אתה יודע שהבן שלי הוא ראש ישיבה בגדוד נצח יהודה?'. מבחינתו, להיות מפקד פלוגה בגדוד חרדי זה לא פחות משמעותי מאשר להיות ראש ישיבה".
כבן זקונים במשפחה חרדית בת שבעה ילדים, המסלול של לוגסי היה אמור להיות ברור: תלמוד תורה, ישיבה קטנה ואז ישיבה גדולה. אבל במהלך לימודיו בישיבה משהו בתוכו החל להשתנות.
"מאז ומעולם ידעתי שיש שתי דרכים מרכזיות לתרום לעם ישראל", הוא מסביר.
"האחת היא באוהלה של תורה, לשבת וללמוד ולתת תרומה רוחנית לעם. והשנייה היא להגן על עם ישראל בגופך ממש. אחרי תקופה בישיבה הבנתי שאני פחות מוצא את עצמי בדרך הראשונה, והאפשרות לשרת כלוחם עלתה באופן טבעי".
המפתח למעבר המורכב הזה היה גדוד נצח יהודה, שמספק לחיילים החרדים מסגרת צבאית ייחודית שמותאמת לאורח חייהם. "זו פלטפורמה שעומדת בסטנדרטים הגבוהים ביותר של גדודי החי"ר, אבל במקביל מספקת מעטפת רוחנית מלאה כדי לשמור על אורח החיים החרדי", הוא אומר. "יש שיעורי תורה קבועים, תפילות במניין, וכל התנאים הנדרשים לשמירה על אורח חיים דתי מלא".
"יש שתי דרכים לתרום לעם ישראל. האחת היא באוהלה של תורה, והשנייה היא להגן על עם ישראל בגופך ממש. בישיבה הבנתי שאני פחות מוצא את עצמי בדרך הראשונה, והאפשרות לשרת כלוחם עלתה באופן טבעי"
מאז ינואר נמצאת פלוגתו של לוגסי בחזית הלחימה בצפון רצועת עזה, בפעילות אינטנסיבית של התקפה והגנה. "אנחנו הגדוד החרדי היחיד בצבא שמגן על קיבוצים ועל יישובי עוטף עזה", הוא מסביר. "אם היית אומר למישהו לפני שנה שהוא יראה חייל חרדי בש"ג של קיבוץ, הוא היה מתקשה להאמין. היום זו המציאות, ומערכת היחסים בין החיילים לתושבים פשוט מדהימה".
המחיר של הלחימה כבד מנשוא. קולו של לוגסי רועד מעט כשהוא מספר עליה. "איבדנו שלושה לוחמים יקרים מהפלוגה – את ישראל יודקין, שהיה הסגן שלי, את המ"כ המצטיין בצלאל קובץ, ואת הלוחם המסור אלי אמסלם. אבל זו המשימה שלנו. אנחנו חייבים להתגבר ולהמשיך קדימה.
"כשאנחנו רואים את תושבי שדרות והקיבוצים חוזרים הביתה, עושים את החגים בקרב המשפחה ואנשים יושבים במרפסות, מפצחים גרעינים ושרים, זה נותן לנו את הכוח להמשיך. זה מזכיר לנו למה אנחנו כאן".
על רקע הוויכוח הציבורי הסוער בנושא גיוס חרדים, לוגסי מעדיף להתמקד בעשייה. "אנחנו לא בשיח הזה בכלל" , הוא אומר נחרצות ומסרב להתייחס לנושא. "המטרה שלנו היא לנצח, לעשות הכל כדי שלא יהיה יותר איום על יישובי העוטף. רעשי הרקע לא מגיעים אלינו. אנחנו שמחים לשרת פה, ובכל רמ"ח איברים ושס"ה גידים שלנו מחויבים למשימה".
כשהוא חוזר הביתה במדים ליישוב החרדי שבו גדל, לוגסי מופתע בכל פעם מחדש מהשינוי ביחס כלפי חיילים חרדים. "קבלת הפנים פשוט מדהימה. אנשים מחייכים, ילדים רצים לתת חיבוק, כולם נותנים מילה טובה ומחזקים".
המסר שהוא רוצה להעביר חד וברור: "אפשר בהחלט להיות חרדי בצבא. במיוחד במסגרת כמו גדוד נצח יהודה. אפשר לעשות שירות צבאי משמעותי וקרבי, ובו־בזמן לשמור על אורח החיים החרדי במלואו. אני גאה להיות חלק משרשרת של יותר מ־10,000 בוגרי הגדוד שקדמו לנו, וגאה עוד יותר בלוחמים שלי, שעומדים במשימות הקשות ביותר בגבורה ובנחישות.
"המורשת של הגדוד", הוא מסכם, "היא שילוב מנצח של ערכי התורה עם הגנה על עם ישראל. אנחנו כאן כדי להמשיך אותה ולהוכיח שאפשר לנצח בכל החזיתות – הן הצבאית והן הרוחנית".
"החיילים שלי צריכים תפילה כמו שהם צריכים שעות שינה"
סג"מ בני וייזר, בן 24,
גדוד נצח יהודה, מניו יורק
"אני מרגיש שאני מצליח לשלב משהו שהוא לא פשוט ולא מובן מאליו", אומר סגן־משנה בני וייזר בן ה־24. כקצין צעיר בגדוד נצח יהודה, שאת טבילת האש שלו עשה בקרב דרמטי ב־7 באוקטובר, הוא סיים לאחרונה מסלול עם טירוני היחידה. "זו משימה כפולה – גם לאומית וגם אישית", הוא אומר. "להגן על עם ישראל ועל ארץ ישראל, ובמקביל לשמור על הערכים שלי".
סיפורו של וייזר מתחיל בניו יורק, במשפחה חרדית שמעולם לא העלתה בדעתה שבנה יתגייס לצה"ל. "הם אמריקנים, לא באמת מבינים את המציאות בארץ, ואף אחד שם לא שירת בצבא", הוא מספר.
וייזר עזב את ארה"ב ועלה לארץ במטרה אחת – להתגייס לצה"ל, גם במחיר של ניתוק מהבית. "זה היה חלום שלא הייתי בטוח שיתגשם", הוא מסביר. "גדלתי בישיבות, והמסלול המקובל הוא להמשיך בלימודים עד החתונה, אבל התעקשתי שזה יקרה". הוא התחיל את דרכו במכינה קדם־צבאית באוגוסט 2021, "כדי להתחבר לעולם הזה", כדבריו, ומשם המשיך למסלול מלא – טירונות, קורס מ"כים, ולבסוף קורס קצינים.
את הבוקר של 7 באוקטובר הוא, כמו רבים מאיתנו, לא ישכח לעולם. "קמנו בשבע בבוקר לידיעה על טנדר בשדרות – ובתוך שעה וחצי כבר היינו בשטח", הוא משחזר. "תוך כדי תנועה הבנו שזו מלחמה. הפלוגה נעה במהירות דרומה, כשאנחנו, הצוות הראשון, על רכבים שהצלחנו להשיג. היו לנו 13 לוחמים דחוסים בתא המטען. ראינו שם דברים שקשה לתאר במילים. היינו הצוות הראשון שנכנס, ונלחמנו שם 16 שעות רצופות. מלחמה מורכבת מאוד, עם הרוגים ופצועים".
זה היה רק הפרומו. אחרי יממה שלמה של לחימה, כשהצוות שלו כבר היה מותש לחלוטין, הגיעו הלוחמים לאזור היישוב פטיש. "היינו ארבעה – שניים מאגוז, אני והמפקד. בקושי אכלנו או ישנו. פתאום הגיע אדם שסיפר שהבן שלו היה בפסטיבל נובה והוא פצוע – וביקש את עזרתנו בחילוץ.
"לא חשבנו פעמיים. החלטנו שאנחנו חייבים לנסות להציל אותו. בשלב מסוים נכנסנו למארב של ארבעה מחבלים. המפקד שלי ועוד לוחם נפצעו מייד. במשך 22 דקות ניהלנו קרב, כשהפצועים המשיכו לסייע – אחד מילא מחסניות, השני היה בקשר עם המפקדים והזעיק תגבורת.
"מאוחר יותר, כשחשבנו שהקרב נגמר, שני מחבלים קמו פתאום מולי, אז העברתי את הנשק לאוטומט וחיסלתי אותם. אחר כך התחיל חילוץ מורכב לאחור. בסופו של דבר לא הצלחנו במשימת החילוץ, אבל כשאנשים שואלים אותי היום למה נכנסנו לשם, התשובה ברורה: כשיש אפילו סיכוי קטן להציל חיים, אין מצב שלא ננסה".
אירועי 7 באוקטובר שינו משהו גם בבית הרחוק בניו יורק. "הם למדו לכבד את זה שאני בצבא", הוא אומר בשקט. "להיות ילד חרדי שמתגייס לצבא זה אירוע מורכב. זה לא המיינסטרים, זה לא מסלול החיים המקובל. בלי התמיכה של עמותת נצח יהודה, שנתנה לי גם בית פיזי וגם בית רוחני, לא הייתי מצליח לעשות את הצעד הזה".
"בשלב מסוים נכנסנו למארב של ארבעה מחבלים. המפקד שלי ועוד לוחם נפצעו מייד. במשך 22 דקות ניהלנו קרב, כשהפצועים המשיכו לסייע. אחר כך, כשחשבנו שהקרב נגמר, שני מחבלים קמו פתאום מולי, אז העברתי את הנשק לאוטומט וחיסלתי אותם"
כקצין המפקד על חיילים חרדים, וייזר מבין את האתגרים הייחודיים. "יש שוני מסוים בהכשרה", הוא מסביר. "אתה מחויב לשלוש תפילות ביום, וזה יכול להיראות מבחוץ כמשהו שמפריע – אבל אני רואה בזה משהו שמקדם. החיילים שלי צריכים תפילה כמו שהם צריכים שעות שינה, זמן לימוד ושבת בציבור. זה חלק מהבסיס שלהם.
"אני לא הולך להגיד מה אחרים יכולים או צריכים לעשות", הוא מדגיש כשאני שואל בזהירות על נושא גיוס החרדים. "אני יכול רק לומר שאני, בני וייזר, מצליח. אני גבר בן 24 במדינת ישראל, והמשימה שלי היא להגן על המדינה ולהכשיר לוחמים. אני מצליח לעמוד במשימה בלי לוותר על הערכים שקיבלתי מהבית".
"גיליתי שזה הרבה יותר קל משציפיתי"
סמל דוד יצחק כהן, בן 21,
יחידת שחר, מצפת
בחדר הישיבות של יחידת שחר, מול מסכי המחשב שמציגים קודים וגרפים, יושב סמל דוד יצחק כהן, צעיר חרדי בן 21. זה לא מקום שאפשר לצפות למצוא בו בחור ישיבה, אבל גם כהן מוכיח שאפשר לשבור את הסטטוס־קוו.
"כשקיבלתי את צו הגיוס הראשון, הרעיון של שירות צבאי הפחיד אותי", הוא מודה. "במשפחה שלי אף אחד לא התגייס, והחברים שלי בישיבה בכלל לא העלו את זה כאפשרות, אבל משהו בפנים אמר לי שזו יכולה להיות דווקא הזדמנות – לתרום למדינה בדרך הזו".
הוא גדל בארה"ב, במשפחה חרדית קלאסית. "פיניקס היא מקום מיוחד", הוא אומר על עיר הולדתו באריזונה. "יש שם קהילה חרדית משמעותית שהתפתחה מתוך משפחות שעברו מניו יורק. גדלתי בחיים חרדיים מלאים, עם בתי כנסת, מוסדות חינוך וקהילה תומכת".
"ביחידה יש הבנה לצרכים הדתיים. כשהגעתי ליחידה קיבלו אותי ממש יפה. אנשים עזרו לי מאוד. כשאני מסביר לגבי משהו שקשור לשבת או לכשרות, אף אחד לא מזלזל. להפך – אנשים מתעניינים, שואלים, רוצים להבין"
בגיל 13, שבועיים אחרי בר־המצווה שלו, עלתה המשפחה לישראל והשתקעה בצפת. "המעבר לא היה פשוט", הוא נזכר. "עד גיל 15 עדיין התמודדתי עם קשיי שפה. יכולתי לתקשר, אבל העברית לא היתה שוטפת בפי". במארס 2022, כשחבריו המשיכו במסלול המסורתי בישיבות, החליט כהן לעשות צעד נועז והתגייס לצה"ל: "הגעתי לטירונות בחוות השומר בלי שום מושג לאן אני הולך".
מפקדיו זיהו את הפוטנציאל הטמון בו, והוא סיים את הטירונות כמצטיין פלוגתי, אבל האתגר האמיתי היה עוד לפניו. בסוף הטירונות, בלי רקע טכנולוגי קודם, הוצע לו להתראיין ליחידת שחר באגף התקשוב. "לא ידעתי כלום על היחידה", הוא אומר, "ידעתי רק שזה משהו טכנולוגי. לא היה לי את מי לשאול. החברים שלי לא שירתו בצבא, וגם המשפחה לא הכירה את המערכת הצבאית".
ההשתלבות ביחידה היתה אתגר לא פשוט. בעוד רוב חבריו ליחידה הגיעו אחרי הכשרה טכנולוגית ארוכה, כהן נאלץ להתחיל מאפס. "רוב החיילים כאן מגיעים אחרי קורס הכשרה של שישה חודשים", הוא מסביר. "אני הייתי צריך ללמוד הכל תוך כדי תנועה – שפות תכנות, מערכות הפעלה, ארכיטקטורת תוכנה. זה היה כמו ללמוד שפה חדשה, אבל הפעם שפת מחשב".
למרות הקשיים, כהן גילה כישרון טבעי לתכנות. המפקדים והחיילים במדור השקיעו בו שעות נוספות, והוא הפתיע את כולם בקצב הלמידה שלו. תוך חודשים ספורים הוא כבר החל לקחת חלק בפרויקטים משמעותיים. "נתנו לי אחריות על פיתוח מערכות שמשמשות את הצבא בתחומים קריטיים", הוא מספר. "מערכות לטיפול בנפגעים שמשמשות את מערך המילואים, ועוד".
כהן מספר שבניגוד לסטיגמה, בצבא מסייעים לו רבות לשרת תוך שמירה על זהותו כחרדי. "ביחידה יש הבנה עמוקה לצרכים הדתיים. כשהגעתי ליחידה קיבלו אותי ממש יפה. גיליתי שזה הרבה יותר קל משציפיתי. אנשים עזרו לי מאוד. כשאני מסביר לגבי משהו שקשור לשבת או לכשרות, אף אחד לא מזלזל. להפך – אנשים מתעניינים, שואלים, רוצים להבין".
במשפחתו, אומר דוד, תומכים בו במאה אחוז. "החברים שלי אמרו לי בהתחלה שאולי זה לא רעיון טוב, שאתחרט על זה, אבל אני לא מתחרט אפילו טיפה על הדרך שעברתי. זו היתה החלטה נכונה, זה עזר לי להתפתח, לראות ולפגוש אנשים חדשים. אפשר להיות בצבא ולהישאר חרדי".
"אפשר לשמור על הערכים ועדיין לתרום למדינה"
סמל חיים טרייטל, בן 20,
גבעתי, מבני ברק
"בכל מקום שאני הולך אליו, אנשים ניגשים אלי ואומרים 'כל הכבוד'", מספר חיים טרייטל מפלוגת תומר. "אני משתדל לא להתמקד בהיותי 'הלוחם החרדי', אלא להראות שאפשר גם וגם. קיבלתי המון תגובות חיוביות, אבל חשוב לי לומר שאני לא מנסה להצטרף לשום צד במחלוקת".
טרייטל נולד וגדל בבני ברק, בלב החברה החרדית המיינסטרימית, והתגייס במארס 2023 – צעד נדיר בסביבתו. "בהתחלה אבא שלי פחד, במיוחד מהעובדה שאני הולך ללוחמה", הוא מספר. "הוא שאל אותי 'אתה לא מפחד למות?' ותהה למה אני לא מעדיף ללכת למקום שבו גם אצא עם מקצוע לחיים. אמרתי לו שיש משימה ושאני רוצה לעשות אותה. בסוף הוא אמר 'מה שתעשה, אנחנו מאחוריך. נתמוך בך פיזית ונפשית, מה שצריך'".
הוא הצטרף לפלוגת תומר של חטיבת גבעתי ונלחם בשנה האחרונה ברצועת עזה. במהלך הלחימה בג'באליה נפצע מירי צלף. "הרגשתי משהו חד נכנס לרגל", הוא משחזר את הרגעים הדרמטיים. "הכדור נכנס מאחורה ויצא מקדימה. ראיתי דם והבנתי".
"יש המון סטיגמות והמון פחד. אנשים מפחדים ממה שהם לא מכירים. הציבור החרדי גם רוצה את הניתוק הזה. הם לא רוצים שהבן ידבר עם מישהו מהציבור הכללי. מי שחושב שפתאום יבואו אלף חיילים חרדים – טועה. זו עבודה קשה, זה לא יבוא במכה"
כחובש המחלקה, הוא ניסה תחילה לטפל בעצמו, אבל מהר מאוד הבין שיזדקק לסיוע. "הייתי חייב לברוח פנימה, לנמ"ר, ובסוף נפלתי וגררו אותי פנימה. חבר הכניס לי סוכריה של משככי כאבים, ואז הגיעה פרמדיקית. פתחו לי וריד והגיע נמ"ר פינוי. הייתי בהכרה כל הזמן, עד מנחת המסוקים. משם היה פינוי של 669 לבית חולים".
כעת טרייטל נמצא בשיקום, שאמור להימשך כמה חודשים. לאחר מכן, בשל הקרבה לשחרורו מצה"ל, יצטרך להחליט כיצד להמשיך לתרום. "אני רוצה לחזור לשירות, אבל אני לא בטוח שאספיק. אם אוכל לחזור ללחימה – ודאי שאעשה זאת".
טרייטל מגדיר את עצמו כחרדי מודרני, אך מדגיש שהשינוי הוא באורח החיים, לא בזהות הדתית. "אני לא חרדי קלאסי שלומד בישיבה מבוקר עד לילה", הוא מסביר. "אני כמו המון חרדים שעובדים ולא רק לומדים. אני מחזיק במכשיר טלפון לא כשר, וגם שומר על אורח חיים חרדי. "הגעתי לצה"ל עם אפס־אפס־אפס מידע. אפילו מושגים בסיסיים כמו 'מצב 2' או 'פתחו שעון' היו זרים לי לחלוטין. זה ניתוק שמתחיל מהילדות. אנחנו לא גדלים על ערכי המדינה".
הפתרון, לדעתו, לא יגיע מלמעלה. "צריך לעבוד מלמטה", הוא מסביר, "להקים מכינות, להגיע לנוער בשטח, לעשות גדנ"עות, לקחת את זה עוד לפני הגיוס, ולעבוד בשיטת חבר מביא חבר. זו השיטה שעובדת הכי טוב".
הוא מבין היטב את המצב המורכב בכל הנוגע לגיוס החרדים. "יש המון סטיגמות והמון פחד", הוא אומר. "אנשים מפחדים ממה שהם לא מכירים. הציבור החרדי גם רוצה את הניתוק הזה. הם לא רוצים שהבן ידבר עם מישהו מהציבור הכללי. מי שחושב שפתאום יבואו אלף חיילים חרדים – טועה. זו עבודה קשה, זה לא יבוא במכה".
למרות הקשיים והפציעה, טרייטל נשאר אופטימי. "אני מבין כל צד", הוא אומר. "מבין את הקושי של המגזר החרדי ומבין גם את המגזר החילוני. אני מנסה לקרוא בין כל הדברים האלה ולהבין איך אפשר לגשר. העבודה האמיתית היא בשטח, אחד על אחד, שיחה אחרי שיחה. אני רוצה שיבינו שזה אפשרי, שאפשר להיות חרדי בצבא, שאפשר לשמור על הערכים ועדיין לתרום למדינה. זה דורש הרבה עבודה והבנה משני הצדדים, אבל זה אפשרי".
"זה חד־משמעית תורם. לא רק למדינה, אלא גם לך, כבן אדם"
רב"ט נהוראי איברגימוב, בן 21,
חיל האוויר, מתל אביב
"אני מגדיר את עצמי חרדי לכל דבר", אומר רב״ט נהוראי איברגימוב. "הצבא לא שינה את דעותיי ואת הערכים שלי. שום דבר. יש לנו את כל התנאים – זמנים לתפילות, זמנים לכל דבר. מאוד דואגים לנו. ממש עשו לנו מסגרת שמתאימה לרוח הדברים".
איברגימוב התגייס לצה"ל ביולי האחרון, במסגרת פרויקט "שח"ר כחול" שמאפשר לצעירים חרדים לרכוש מקצוע טכנולוגי תוך כדי שירות צבאי משמעותי. "התחלתי בלימודי הנדסת חשמל ולא חשבתי בכלל על גיוס, אבל כשנחשפתי לאפשרות לשלב לימודים עם שירות, זה פתאום נראה לי הגיוני", הוא אומר.
הוא נולד וגדל בשכונה מעורבת בתל אביב של חרדים וחילונים, ואת דרכו החינוכית החל בישיבה קטנה בבני ברק. "הייתי שם חצי שנה, כי האינטנסיביות היתה יותר מדי חזקה בשבילי", הוא מספר. "עברתי לישיבה בבת ים, שם סיימתי שלוש שנים, ובסוף החלטתי שאני לא רוצה להמשיך לישיבה גדולה. לא התעניינתי עוד בעולם הישיבות".
ביולי האחרון הוא התגייס לצה"ל עם כמה מחבריו. "לא הייתי רגיל למסגרות כאלה", הוא מודה. "מהסיבה הזאת יצאתי מישיבות. אבל ברוך השם, מתרגלים. הצבא עושה אותך בן אדם בסופו של דבר".
"נשארתי בישיבה בבני ברק רק חצי שנה, כי האינטנסיביות היתה יותר מדי חזקה בשבילי. אחר כך עברתי לישיבה בבת ים, ובסוף החלטתי שאני לא רוצה להמשיך לישיבה גדולה. לא התעניינתי עוד בעולם הישיבות. גיליתי שהצבא מבגר אותך, מלמד אותך לקום בזמן ומייצב אותך"
במשפחתו, שכוללת שמונה אחים – חמישה בנים ושלוש בנות – הוא הראשון והיחיד שבחר להתגייס. "אבא שלי תמך, אבל אמא שלי קצת פחות, בעיקר בגלל שהיא לא הכירה את הצבא. זה היה אזור חדש, מקום אחר, דברים אחרים. לא מכירים את זה שם בכלל".
כטכנאי חשמל ציוד ומערכות טקטיות בחיל האוויר, עבודתו של איברגימוב היא חלק קריטי מהמאמץ המלחמתי. הוא מספר שעשייתו, שברובה מסווגת, משרתת את הטייסים ואת המטוסים באופן ישיר, ושהוא מרגיש זכות לתת יד למאמץ המלחמתי. ההשפעה החיובית של השירות עליו ניכרת מאוד. "חד־משמעית, זה תרם לי הרבה", הוא אומר. "זה מבגר אותך, מלמד אותך לקום בזמן ומייצב אותך".
את המסר שלו לצעירים חרדים הוא מנסח בצורה מדודה: "אפשר להיות חרדי בצבא. זה חד־משמעית תורם. לא רק למדינה, אלא גם לך, כבן אדם".
