"צו 8 הוא צו 8, גם בחודש תשיעי. לא חושבת על מה יהיה אחרי הלידה"

כשסרן במיל' יאנה לשצ'יבר, בת 35 ממודיעין, קיבלה בשבת האחרונה צו שמונה הקורא לה למילואים כקצינת ההנדסה של חטיבת כפיר – שום דבר לא עניין אותה יותר מלבד לבוא ולהתייצב. כן, גם לא העובדה שבימים אלה היא נמצאת בהיריון ראשון – בחודש תשיעי. "לא הייתה לי מחשבה אם בכלל ללכת", היא מספרת לנו בריאיון.

"די מהר התקשרתי למפקדים שלי ובדקתי לאן להגיע כדי שאוכל לבוא ולעזור, הם ידעו שאני בהיריון מתקדם", היא אומרת באצילות נפש, "אבל הסברתי להם שאני רוצה לעזור, ושאין סיכוי שאני אשב בבית או בעבודה שלי בבית החולים שיבא במחלקת ילדים טיפול נמרץ, בזמן שהחברים שלי יהיו בשטח ויילחמו. אני חייבת לתרום את חלקי".

לשצ'יבר התחילה את דרכה בצבא כלוחמת אב"ח, שהיה בזמנו תחת חיל ההנדסה. "לאורך השנים במילואים, זה התגלגל לזה שנהייתי קצינת הנדסה כי בחטיבה הקודמת שהייתי בה היה בה צורך לקצין או קצינת הנדסה, עשיתי קורס ובסופו של דבר הפכתי לקצינת הנדסה של כפיר", היא מספרת לנו מאית ממסעה הגדול עם צה"ל.

למי מאיתנו שלא יודעת מה עושה קצינת הנדסה בפועל, לשצ'יבר מסבירה כי הקצין או הקצינה הם הדרג המקצועי שממליץ למח"ט בכל הקשור ללחימה ואיך להתנהל. הוא בעצם זה שמחבר בין המח"ט לבין הכוחות שבשטח. מי שעושה תפקיד כזה, בין אם היא אישה או בין אם זה גבר, לא יורדת לשטח להילחם, זהו תפקיד מטה, אך היא נמצאת בקשר עם הלוחמים בכל עת וחייבת לדעת מה קורה בכל גזרה. "אני צריכה להכיר את היכולות של החטיבה, ואני שם כבר בחמש השנים האחרונות במילואים, כך שאני מכירה היטב", היא מספרת לנו, וכשאני שואלת אותה מהו תפקידה המדויק של חטיבת כפיר במבצע "חרבות ברזל", היא כבר לא יכולה להשיב מפאת ביטחון המדינה והאזרחים.

גם התפקיד שאת עושה בחיי היומיום שלך כבר שש שנים, סגנית אחות אחראית בטיפול נמרץ במחלקת ילדים בשיבא, אינו תפקיד שמאפשר פשוט לעזוב וללכת. איך קיבלו את בבית החולים?
"בעבודה שלי מכירים אותי מספיק בשביל לדעת שבדברים האלה, צה"ל הוא הראשון בתור. ולא כי לא אכפת לי מהעבודה שלי, אלא פשוט כי יש דברים שהם יותר קריטיים. כמו שבאתי לבית החולים ביום שבת לארגן את המחלקה, על אף שלא עבדתי קודם, כי מחלקת הילדים נמצאת בקומה השלישית והייתה חייבת לרדת לחניון תת קרקעי שיגן עליה, אז זו אותה בקשה של צה"ל. הטיימינג שימח אותי, כי הלכתי למילואים בידיעה שהספקתי להכין את המחלקה בבית החולים לירידה. הכל היה מוכן ומאורגן".

אני מתארת לעצמי שבחטיבה ומבחינת אנשי ההנדסה – הרוב המוחלט הם גברים. את חווה איזשהו יחס שונה לאור זה? ובמיוחד לאור העובדה שאת בהיריון?
"נכון. יש עוד נשים שלוקחות תפקידי קרפ"ח וכאלה, אבל ההנדסה כולה מורכבת מגברים. אז כן, מבחינת אנשי ההנדסה אכן אני די שונה בנוף. עקרונית אין יחס שונה. סביב המצב הספציפי של ההיריון כמובן שיש דאגה, אבל זו דאגה ממקום שהם רוצים שאשמור על עצמי, ולא ממקום של להקטין אותי או לתת את התפקיד שלי למישהו אחר. הם מאוד שמחים שאני פה, אבל דואגים כי בסופו של דבר אני בהיריון מתקדם".

לאיזו אישה התפקיד שאת ממלאת בצה"ל הפך אותך?
"תמיד הייתי בנאדם יותר קשוח, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רגשית. זה משהו שהוא חלק מהאופי שלי והצבא רק חיזק את זה בי – את המקום הזה של להיות יותר חזקה נפשית, להצליח לעמוד בסיטואציות קשות ולדעת שאת עושה כל שביכולתך בשביל להפוך את הסיטואציה לטובה יותר. לא רק התפקיד הנוכחי, אלא לכל אורך הדרך בצבא".

לשצ'יבר מעידה על עצמה כמי שצריכה את המילואים ואת העשייה כדי לא להתפרק: "גם בחיים האישיים וגם בעבודה האזרחית אני מאוד מנתקת. החיים שלי הם החיים שלי ומה שאני עושה במילואים, אלה החיים השניים שלי. אני חושבת שהעבודה שלי בבית החולים גרמה לי לזה. הפחד הכי גדול שלי היה שאם לא אלך למילואים, אשב בבית ולא אוכל לנתק את הסטרס. היה לי חשוב שאדע מה קורה מצד אחד, אבל לא לשבת מול החדשות, והמילואים תרמו לזה מאוד".

"לצערי לכולנו היום יש מישהו במלחמה, או מישהו שאנחנו מכירים שהוא שהוא חטוף, פצוע או לא איתנו", היא אומרת בכאב. "לא חווינו דבר כזה במדינה אף פעם, כך שזה לא משנה איפה תלכי, כולנו מכירים מישהו או מישהי. זה נכון שמצד אחד זה משפיע ברמה האישית והרגשית ואנחנו לא רובוטים, אבל בסוף גם הצבא יודע באיזשהו מקום לאוורר את הדברים האלה ולתת לך לפרוק, ומצד שני לשים לך מטרה מול העיניים – יש מאמץ מלחמתי ואת צריכה לתרום לו. אחרי הלחימה הכל יצוף, תאמיני לי".

את בחודש תשיעי, תכף יולדת. את בכלל חושבת על הלידה בתוך כל המצב המטורף הזה?
"אני רוצה להאמין שכשאלד כל זה יהיה מאחורינו. לגבי מה יקרה אחרי שאלד – מודה שלא התעסקתי עם זה בכלל או חשבתי על זה. בסופו של דבר זה לא יהיה רק אני ובן זוגי – יהיה עוד אדם במשוואה".

איך בן זוגך מתמודד עם העובדה שבת זוגו לא בבית, נקראה לדגל?
"כשהתחתנו אנשים מהחטיבה אמרו לו כבר אז – 'יאנה נשואה לצבא ותצטרך לחלוק בה'. הוא יודע את זה היטב", היא צוחקת.

יש המון ביקורת על כך שצה"ל הופתע ולא היה מוכן לתרחיש האימים הזה. הרגשת את זה גם בחטיבה שלך?
"כולנו בהתחלה התעוררנו באיזשהו הלם ושוק, אבל אני חושבת שבגדול כולנו יודעים מה תפקידנו. ברמה של הגזרות, זה משהו שיושב תחת הקבינט הבטחוני ולא חטיבה אחת כזו או אחרת. כולנו יודעים לאן מועדות, פנינו ולא חוויתי שום אובדן כושר לחימה או בלבול".

ובכל זאת, את לא מרגישה שהייתה הצתה מאוחרת, שלא לומר מאוד מאוחרת, מצד הצבא?
"אני חושבת שזה המקום של דובר צה"ל לייצג את הדברים ולהגיד את הדברים בצורה הכי נכונה. זה לא משהו ממקומי להגיד".