גולדקין, בן 22, עלה לישראל מטנסי לפני כארבע שנים, מיד לאחר סיום התיכון. הוא למד במכינת "קשת יהודה" ברמת הגולן, ובמרץ 2024, בעיצומה של המלחמה, התגייס כחייל בודד לסיירת חרוב של חטיבת כפיר.

לאחר מסלול הכשרה ממושך הצטרף לצוות החבלה של היחידה ונכנס ללחימה ברצועת עזה. במשך ארבעה חודשים פעל עם חבריו בחאן יונס ובעיר עזה. בתוך הלחימה, הוא מספר, תחושת השייכות הייתה ברורה. "הצוות הפך למשפחה".

אלא שכאשר החיילים חוזרים הביתה, המציאות משתנה. עבור רבים מהם, הבית אינו נמצא במרחק נסיעה קצר מהבסיס. אין ארוחות שישי משפחתיות, אין הורים שמחכים בבית ולעיתים גם אין קהילה טבעית שאליה אפשר להשתייך.

"בבית החייל יש לי חברים אמריקאים ואני מרגיש איתם בנוח", מספר נדב. "אבל מחוץ למסגרת הזו קשה מאוד למצוא קהילה חברתית ותורנית שמתאימה למנטליות שלנו".

בשנה האחרונה, ובמיוחד על רקע האירוסין הקרבים שלו, החל גולדקין לחשוב יותר ויותר על העתיד. "המושג 'קהילה' הפך לסימן שאלה גדול בחיים שלי לאחרונה", הוא אומר. "ככל שאני הופך לרציני יותר וחושב על העתיד ועל הקמת משפחה, מצאתי את עצמי מחפש את המקום שבו אני משתלב כאן".

לדבריו, זו אינה רק שאלה חברתית. "להיות לוחם דתי, ובמיוחד כחייל בודד, זה אתגר עצום שמצריך כוחות נפש. אתה צריך לבנות את עצמך לבד בתוך מערכת תובענית. נכון, השירות הוא חוויה מדהימה, אבל כדי לשמור על מי שאתה ולבנות חיים קדימה, אתה חייב שיהיה לך לאן לחזור".

התחושה הזו אינה ייחודית לו. עבור רבים מהחיילים העולים, האתגר אינו מסתכם בשירות הצבאי עצמו. לא פעם, דווקא היציאה מהבסיס והרגעים שבין המשימות הם אלו שמציפים את תחושת הריחוק, את הגעגועים למשפחה ואת החיפוש אחר מסגרת שתעניק יציבות והמשכיות.

ב-OU ישראל זיהו את הצורך הזה בקרב חיילים דתיים דוברי אנגלית, ובמיוחד מאז פרוץ המלחמה. כדי לתת לו מענה, השיק הארגון את תוכנית Frontline Support, המיועדת לחיילים עולים ודוברי אנגלית המשרתים בצה"ל. התוכנית מציעה מפגשי לימוד, חבורות לימוד וליווי אישי של אנשי חינוך, מדריכים ורבנים ששירתו בעצמם בצה"ל ומכירים מקרוב את עולמם של החיילים.

הרעיון, מסבירים בארגון, הוא ליצור עבור אותם לוחמים מסגרת תורנית וחברתית מחוץ לצבא, בדומה לליווי שמקבלים רבים מבוגרי הישיבות והמכינות בישראל לאחר גיוסם.

עבור נדב, החיבור לתוכנית הגיע בדיוק ברגע שבו חיפש את אותם עוגנים. "התוכנית הזו פתחה לי דלת והעניקה לי את מה שהיה חסר לי – תורה, קהילה ואנשים ללמוד ולשבת איתם סביב השולחן ולשאול את השאלות הכי עמוקות", הוא מספר. "הלימוד המשותף עם החבר'ה והשיחות עם המדריכים, שעברו בדיוק את מה שאני עובר עכשיו ומצאו את מקומם בארץ, נותנים לי כוחות ותחושת שייכות וחברות".

ב-OU ישראל אומרים כי מעבר לאתגרי השירות, חיילים רבים מתמודדים גם עם שאלות של זהות, אמונה ועתיד. "בעקבות אירועי 7 באוקטובר, מאות חיילים אנגלו-סקסים בישראל מתמודדים עם שאלות עמוקות של זהות, אמונה וייעוד במסגרת שירותם הצבאי", אומרת אסתי מוסקוביץ קלמן, מנהלת התוכניות ב-OU ישראל. "התוכנית נולדה כדי להבטיח שהם לא יעברו את המסע הזה לבדם, ולחבר אותם למנטורים ולקהילה בשפה ובמסגרת שמדברות ישירות אליהם".

הרב איאן שוורץ, מנהל Frontline Support ולוחם במילואים, מסביר כי דווקא מחוץ לצבא מתגלה לעיתים הצורך הגדול ביותר בליווי.

"ברגעים של שגרה מחוץ לצבא, מה שכל חייל מחפש הוא תחושת קהילה וביטחון שיש מי שעומד מאחוריו. לכל חייל מגיע לדעת שיש לו אנשים שהוא יכול לפנות אליהם ברגעים של חוסר ודאות אישית, כדי להיזכר במטרת העל ובטוב שבשירותו".

החברה הישראלית רגילה לראות בחיילים הבודדים סמל לציונות ולמסירות. אבל מאחורי הסיפורים הגדולים על עלייה, גיוס ושירות קרבי מסתתר לעיתים אתגר יומיומי הרבה יותר.

אחרי יום לחימה, אימון או פעילות מבצעית, רבים מהם אינם חוזרים לבית ההורים או לשולחן השבת המשפחתי. הם חוזרים לדירה שכורה, לבית החייל או לחדר קטן בירושלים, בתל אביב או בבאר שבע. בדיוק במקום הזה מנסים ב-OU ישראל לסייע. לא באמצעות ציוד או מלגות, אלא באמצעות דבר בסיסי יותר: קהילה, שייכות ואנשים שמבינים את המסע שהם עוברים.

עבור נדב, לפחות, זה בדיוק ההבדל. השירות הצבאי העניק לו שליחות, חברים ותחושת משמעות. אבל את התחושה שיש לו מקום לבנות בו את עתידו בישראל, הוא מצא דווקא מחוץ לבסיס. "כדי לבנות כאן חיים", הוא אומר, "אתה צריך גם מקום להרגיש בו בבית".