עד לפני חודש וחצי האמין מוטי ביטון שבנו, סמ"ר נדב ביטון ז"ל, נרצח במסיבה מאש מחבלי חמאס • אלא שאז קיבל בשורה מטלטלת, שנחשפת כאן לראשונה: נדב נורה בשוגג בידי כוחות צה"ל • עכשיו הוא מספר מה קרה במפגש הטעון עם החייל שירה: "אני יודע שהוא סובל מאוד" • צפו
לפני כחודש וחצי ביקש מפקד בכיר בצה"ל להגיע לעיר אופקים, להיפגש עם מוטי ביטון, אביו של סמ"ר נדב ביטון ז"ל שנהרג במסיבת הנובה. "חשבתי, מה כבר יכולים לחדש לי. אפילו קצת זלזלתי", משחזר האב השכול. "הרי כבר אמרו לי שנדב נרצח, אחר כך טענו שהוא גם נחטף לעזה, ואפילו שנמצא איכון של הנייד שלו במסגד בחאן יונס. אחרי כמה ימים סיפרו שמצאו את הגופה שלו בבסיס שורה, שאליו הובאו הנרצחים של 7 באוקטובר. עשינו לו הלוויה וקברנו אותו כבר לפני יותר משנה וחצי.
"אז כשהמפקד הגיע אמרתי לו, 'מה חשבתם? הרי אני הייתי זה שסיפק לכם מידע בהתחלה על נדב שלי, כשחקרתי בעצמי את הדברים'. המפקד ניגש, חיבק אותי חזק, כמעט שבר לי את העצמות, ואמר: 'תחזיק חזק. אתה תיפול מהרגליים מהידיעה שאני מוסר לך כאן – מי שהרג את הבן שלך הוא חייל משלנו'".
בעצם חשפו בפניך שנדב לא נהרג מאש חמאס. בשורה קשה שנוספה על בשורות האיוב הקודמות שקיבלת.
"הרגע הזה היה נורא. עברה לי חלחלה בכל הגוף. אבל הבנתי מייד שאני צריך להתאפס. המילים הראשונות שהוצאתי מהפה היו 'תביאו אלי את החייל שירה. אני אדאג לטפל בו ולשקם אותו'. הם היו המומים לשמוע אותי, כי הם נורא חששו מהתגובה שלי. המפקד קם ואמר לי: 'מוטי, אני חייב לחבק אותך'".
מוטי (52), גבר נחוש שארשת יגון שקטה נסוכה במבטו, התכוון לכל מילה שהוציא מפיו. יותר מכל רצה לפגוש פנים אל פנים את החייל שהרג בשוגג את בנו, כשסבר בטעות טראגית שנדב הוא אחד ממחבלי חמאס שחדרו לישראל.
לפני כמה שבועות נערך המפגש הטעון והמרגש. החייל, שיצא ב־7 באוקטובר עם חבריו להילחם במחבלים הפולשים במסיבת הנובה, הסכים להתייצב בביתו של האב השכול ולשוחח איתו. הוא הגיע מלווה באמו ובבני משפחה נוספים.
גע הבשורה היה נורא. עברה לי חלחלה בכל הגוף, אבל הבנתי מייד שאני צריך להתאפס. המילים הראשונות שהוצאתי היו 'תביאו אלי את החייל'. הנוכחים היו המומים, כי חששו מהתגובה שלי. נציג הצבא קם ואמר לי: 'אני חייב לחבק אותך'"
"הוא נכנס פנימה – ומייד בכה", משחזר מוטי. "הוא השפיל את מבטו. אמרתי לו 'למה הפנים שלך למטה?', והוא השיב: 'תשמע…'. הסתכלתי לו בעיניים ושאלתי: 'עוד לפני שאתה נכנס אלי הביתה, וכשאמא שלך וכל העולם שומעים: אתה הרגת את נדב בכוונה?'. הוא השיב לי מייד: 'בטח שלא'. ואז המשכתי ושאלתי: 'אם ככה, אז מה אתה רוצה?' – ונתתי לו חיבוק גדול. הוא מאוד התרגש. בכלל, מי שלא היה שם בשטח, ב־7 באוקטובר, לא יודע מה זה".
מוטי מספר שהכין לחייל ולמלוויו ארוחת "על האש", פינק אותם "חבל על הזמן", כדי שיישארו במחיצתו זמן ארוך ככל האפשר. ארבע שעות ישבו ודיברו על הכל. החייל גולל באוזני מוטי את השתלשלות העניינים בשבת המרה ההיא. סיפר איך עזר לפנות את נדב, שקרס ומת אחרי שנפגע מהירי הטראגי.
מוטי חוזר ומדגיש שאין בו כעס על החייל. להפך. "כל הזמן חיזקתי אותו בפגישה שלנו. הרגשתי שאני מצליח להעלות לו את הביטחון האישי. המפגש הזה היה חשוב לי מאוד, וגם לחייל – שמאוד חשש. אמרתי לו שימשיך לשרת בצבא, שיהיה חייל טוב. הודעתי לו ולאמא שלו שהבית שלי פתוח בפניהם תמיד. שהם יכולים להיות חלק מאיתנו".
מאיפה גייסת את תעצומות הנפש לחבק ולחזק את החייל היורה?
"ככה אני מרגיש. החייל הזה, כמו שאר חבריו, הגיעו לשטח ונלחמו במחבלים. אין לי ספק שהוא חשב שמדובר במחבל, ועם כל הכאוס הנורא ששרר שם הוא ירה בטעות מצערת כל כך בבן שלי. התרגשתי מהמפגש בינינו. הזמנתי אותו אלי מכל הלב. אני יודע שהחייל הזה סובל מאוד מאז המקרה, ואני רוצה לעזור לו כמה שאני רק יכול".
איך הוא ומשפחתו קיבלו את החיבוק שלך? את המילים הטובות והמרגיעות?
"הם התרגשו, ואני חושב שזה היה להם מאוד חשוב. הבית שלי פתוח בפניהם תמיד. הם יודעים את זה. רציתי שהם יהיו כאן כמה שיותר זמן. שהחייל יירגע ושבאמת יחוש שאני לצידו. היה לי חשוב גם שהוא יספר לי את השתלשלות העניינים שהובילה למותו של הבן שלי".
סימן מזהה על הטלפון
סמ"ר נדב ביטון נפל שבועיים בלבד לפני יום הולדתו ה־21. הוא נולד וגדל באופקים. בנם השני של מוטי וחדוה, לצד שני אחיו – יניר (27), ניסים (13) ואחותו, בת הזקונים היאלי (10). ילד אהוב וכריזמטי שהתגייס ושירת כלוחם בגדוד נחשון בחטיבת כפיר, וגם שם עשה חיל.
"הוא תפס עם הגדוד קו בגבול לבנון. לאופקים הוא הגיע ביום חמישי (יום אחד לפני מסיבת הנובה; ע"נ), להשתתף בהלוויה של אבא של חבר. הוא היה אמור לחזור לצבא אחרי ההלוויה, אבל לא הספיק מבחינת לוח הזמנים. אז התקשרתי למפקד שלו, והוא אישר שנדב יישאר בחג בבית. הבטחתי שהוא יחזור ביום ראשון לגבול לבנון".
את ערב שמחת תורה עשו בבית ביחד. מוטי אומר שנדב היה תשוש, הלך לישון ואפילו את ארוחת החג לא אכל.
"בשלב מסוים חבר שלו התקשר וביקש שאעיר אותו, כי יש מסיבה. לא רציתי לעשות את זה, כי מה מסיבה עכשיו? עליתי בעצמי לישון, ובהמשך החבר הגיע אלינו והעיר את נדב. שניהם המשיכו יחד לנובה".
מוטי מספר שבסביבות השעה 5 בבוקר, אחרי לילה שלם של בילוי וריקודים במסיבה, נדב ביקש לפרוש ולחזור הביתה. "הוא אמר לחבר כל הזמן 'בוא איתי', והתקדם לכיוון הכביש. בסביבות 6 בבוקר, כשעשה את דרכו החוצה, הוא הבחין שהחבר לא מאחוריו. אז הוא חזר למסיבה, חיפש את החבר בין אלפי האנשים וגילה שהוא פשוט נמרח שם.
"הוא העיר את החבר, ושניהם התחילו ללכת לכיוון הכביש, כשפתאום נשמעו האזעקות והטילים. התחיל גם ירי של המחבלים לכיוונם. בתגובה הם שינו מייד מסלול ורצו. ברחו משם. נדב רץ בזיג־זג, שלא יצליחו לפגוע בו, כמו שהוא למד בצבא. החבר נקע את הקרסול תוך כדי ריצה ואמר לנדב 'תמשיך, רוץ, תציל את עצמך'. נדב לא הסכים ואמר לו: 'באנו ביחד, ואנחנו חוזרים ביחד'. הוא לא עזב אותו והתקדם איתו כמה שיכלו, עד שהגיעו לפרדס הראשון שמצאו. נדב חפר לחבר בור מסתור שטוח, ובעזרת עלים מהעצים מסביב כיסה אותו כך שהמחבלים לא ימצאו אותו.
"יחידת הדיור (בצילום) הפכה למקום לחיילים בודדים וללוחמים בעזה שזקוקים למקום לישון. הכל בחינם. אני מבשל להם, עושה על האש, מפנק בכל מה שצריך. הכל ממומן מהכספים של נדב שאני מקבל כאבא שכול. נשבעתי לתת בחזרה לחיילים"
"משם נדב רץ לכיוון אופקים, להזעיק עזרה. הוא היה כבר קרוב לעיר. כמה דקות אחרי שהוא עזב את החבר בבור החייל ירה בנדב בשוגג". עיניו של מוטי מצטעפות. הקושי ניכר בקולו. הוא מספר שהירי שקטל את חיי בנו אהובו התרחש בסביבות 10:30 בבוקר. לפני כן, הוא הספיק לשמור על קשר רצוף עם נדב.
"המחבלים הגיעו גם לשכונה שלנו באופקים. נדב אמר לי: 'אבא, תוציא את הנשק שלי ותירה בכל מי שמתקרב לבית, כל מי משמיע ציוץ ליד הגדר'. הוא אמר שמסביב יש 'מלא גופות של צעירים'.
"הייתי בהלם. ביקשתי שישלח לי תמונה ומיקום מדויק בג'י.פי.אס. הוא שלח, אבל לא ידעתי שמדובר בתמונה חד־פעמית – שברגע שפותחים אותה היא לא נשמרת ונמחקת".
בסביבות 10 בבוקר החליט מוטי לצאת ולנסות להציל את בנו בעצמו. הוא המשיך להתכתב איתו עד 10:15 – אז הקשר נותק. מוטי אומר שאלה היו הרגעים הקשים שחווה אי־פעם בחייו, רגעים שבהם חש שהוא הולך ומשתגע. ניסה ללא הרף לתפוס שוב את נדב, אבל לא נשמע קול. הוא לא ענה יותר.
"יניר, בני הבכור, והחברים שלו נשארו כאן עם ניסים והיאלי. לקחתי את האוטו וטסתי מייד לשטח. הצלחתי להגיע עד לכפר השיקומי 'עלה נגב', ממערב לאופקים, ושם עצר אותי מחסום משטרתי.
השתוללתי שם. אמרתי לשוטרים שיש לי מיקום בנייד ושאני רוצה להמשיך אליו, להציל את הבן שלי.
"הם לא נתנו לי לעבור. אמרו לי 'אתה יודע מה הולך בפנים? אתה רוצה למות?' – אבל אותי לא עניין כלום. לא חשבתי פעמיים. ידעתי שאני חייב למצוא את נדב, רק רציתי להגיע לילד שלי. אמרתי לעצמי שאם השוטרים יניחו לי לרגע – אני חותך וממשיך בנסיעה אליו".
אבל השוטרים לא עזבו את האב המוטרף מדאגה ומחרדה לגורל בנו. "הם ליוו אותי בחזרה עד פתח הבית שלי באופקים, והזהירו שאם עוד פעם הם יראו אותי בחוץ, הם יעצרו אותי". מוטי לא נרגע וניסה להפעיל קשרים אישיים אצל גורמים שונים, אבל כלום לא עזר. בשלב מסוים התקשר לתחנת המשטרה – ולא נשמעה משם תשובה. "מרוב תסכול התקשרתי למפקד של נדב", הוא משחזר. "הוא אמר לי שגם הוא שמר איתו באותו בוקר על קשר, ושנדב אפילו הנחה אותו מה לעשות ואיך לפעול".
השעות והימים הבאים העבירו את מוטי ואת משפחתו של נדב דרך סחרחרת רגשות כואבת ומטלטלת. הידיעות באשר לגורלו היו מבלבלות וסותרות. "היה לי קשה מאוד. הצבא הגיע אלינו ומסר לנו שנדב נהרג. אחר כך הודיעו שהוא כנראה נחטף וגופתו מוחזקת בעזה.
"אנחנו החלטנו לפעול עצמאית וחיפשנו אותו מיוזמתנו בכל מקום, כולל בבתי חולים. פרסמנו תמונות שלו בקבוצות ברשת. ניגשתי גם לתחנת המשטרה, כי בשלב מסוים התחילו להגיע לשם גופות. התיישבתי וראיתי כל הרוג שהביאו. נדב לא היה שם.
"בלילה שבין שבת לראשון קיבלנו שיחה מקצינה בצבא שדיווחה שהיא פינתה את נדב מהשטח כשהוא ללא רוח חיים. היא זיהתה אותו מהתמונות שפרסמנו ונתנה לי את כל התיאורים, אבל לי זה לא הספיק. ואז היא סיפרה על הטלפון של נדב, שהוא החזיק ביד. היא אמרה שבמכשיר, בצד האחורי, היתה תמונה של חייל שמת. וזה היה נכון: כמה חודשים לפני הנובה חבר של נדב נהרג".
"היו לי רגשות אשמה"
אחרי ארבעה ימים הצבא הגיע שוב לבית משפחת ביטון. הפעם הבשורה היתה מרה וקשה מנשוא. מוטי, לדאבון הלב, התבקש לזהות את גופת בנו במתקן שורה. "זה הכאב הכי גדול שהרגשתי בחיים. אני לא מפסיק לבכות מאז, ורק לפני חודשיים הרגשתי שהמצב שלי קצת הוטב. לקחתי את זה הכי אישי שאפשר. היו לי רגשות אשמה שאולי הכל קרה בגללי, כי לא שמרתי על נדב ולא הצלחתי להגיע אליו בזמן. הרי אני זה שביקש מהמפקד שלו שיישאר בחג בבית. אם רק הייתי יודע מה הולך לקרות, הייתי לוקח סוס או חמור, וברכיבה הייתי מביא אותו בחזרה לגבול לבנון".
חודש אחרי האסון הנורא מוטי לקה בהתקף לב קשה. הוא אושפז בבית חולים, ולמרבה המזל חייו ניצלו. לפני 7 באוקטובר עבד עשרות שנים במפעל "כפרית" שבקיבוץ כפר עזה, אבל מאז התקף הלב הוא מוגדר נכה ולא עובד.
"החייל היורה הגיע עם אמא שלו. הסתכלתי לו בעיניים ושאלתי: 'לפני הכל, וכשאמא שלך וכל העולם שומעים – אתה הרגת את נדב בכוונה?'. הוא השיב לי מייד: 'בטח שלא'. אז המשכתי: 'אם ככה, מה אתה רוצה?' ביקשתי ממנו שימשיך לשרת ושיהיה חייל טוב"
ובינתיים, גם במטרה להנציח את זכר בנו, הוא מקדיש את חייו לטובת חיילי צה"ל והיחידות הלוחמות בעזה. אחת הדרכים היא להציע להם מקום ללון בו – ללא כל תמורה. "לפני שקרה האסון בניתי לנדב יחידת דיור לתפארת, שאליה הוא היה אמור להיכנס אחרי השחרור שלו מהצבא. היחידה מאובזרת מאוד עם חדר שינה מפנק, מטבח, סלון ומקלחת הכי מפוארת בעולם. בחוץ יש ג'קוזי גדול שמתאים ל־12 איש. השקעתי המון כסף בבנייה של זה. הכל היה מיועד לנדב, שיהיה לו הכי נוח וכיף בעולם כשיחזור הביתה".
"ההנצחה הכי חזקה"
יחידת הדיור באמת מרשימה למראה. בכניסה אליה עומד עדיין האופנוע של נדב. בביתו של מוטי, הצמוד ליחידה, הוקמה פינת הנצחה גדולה ובולטת לבן שאיננו. בסמוך מוצבת כעת מיגונית ועליה תמונות גדולות של נדב.
מוטי ידע מייד מה יעשה ביחידת הדיור שנועדה לבנו: "זה הפך להיות מקום לחיילים בודדים ולכאלה שנתקעו בדרך וזקוקים למקום לינה. הכל בחינם, בהתנדבות שלי. אני מבשל להם, עושה להם על האש, מפנק אותם בכל מה שצריך. הם אוכלים איתנו גם אצלנו בבית. אני משתדל תמיד לקום בבוקר לפני החיילים, להכין להם משהו ולשתות איתם אספרסו טוב עם עוגה. תמיד שירגישו שיש להם בית כאן".
הכל ממומן מהכסף אישי שלך?
"הכל, בעצם, מהכספים של נדב. קרה לנו אסון, וכאבא שכול אני מקבל כספים ממשרד הביטחון. נשבעתי לקחת את הכספים האלה ולהחזיק בעזרתם את היחידה של נדב – כדי להעניק אותה לחיילים. זה לא היה הייעוד שלי בחיים, לקבל כסף מהמדינה, אבל זאת ההנצחה הכי חזקה שאני יכול לעשות לנדב שלי".
לדברי מוטי, היחידה "מלאה כל הזמן", והוא מטפל בשוהים בה כאילו היו ילדיו. "יום אחד הגיעו אלי בני זוג עם ילד. הבעל שירת בעזה. הם פחדו שלא אקבל אותם. אמרתי להם 'זה שלכם, תהיו כאן כמה שאתם צריכים'. הם שאלו איך אפשר לעזור לי, מה הם יכולים לתת. אמרתי להם שתודה, אבל אני לא זקוק לכלום. והוספתי: 'אם אתם רוצים, לכו לקברו של נדב ותגידו לו תודה. יותר מזה אני לא צריך'".
החיילים שמגיעים לכאן יודעים שאתה אב שכול?
"לא. זה נודע להם בדרך כלל רק אחרי שאנחנו מתחברים והם באים לאכול אצלי בבית. שם הם רואים אותי עם חולצת טריקו שעליה התמונה של נדב, ושואלים אותי מי המצולם. רק אז אני משיב שזה הבן שלי ומגלה שהם לנים ביחידה שהכנתי עבורו, ושכעת משמשת להנצחתו – בעזרתם. האנשים מאוד מתרגשים כשהם שומעים את זה".
מוטי לא מסתפק רק באירוח ההתנדבותי. "מאז 7 באוקטובר אני לא נח. החלטתי שאעשה הכל למען יחידות צה"ל שנלחמות בעזה, ושאעניק מזור לכל חייל בודד ולכל חייל שזקוק לעזרה. אני מרים ערבים מיוחדים ליחידות השונות שיוצאות להתרעננות, מכין להם בשר כיד המלך. גם לחטיבת כפיר, שבה נדב שירת, יצא לי לעשות כבר כמה פעמים ערבים מושקעים מכל הלב. אתמול, למשל, הם יצאו להתרעננות מעזה. עשיתי להם ערב מושקע של אוכל. הם הרימו אותי שם על הכתפיים, רקדו איתי וצעקו לי: 'אבא, אבא'".
איזה תגובות נוספות אתה מקבל?
"תשמע סיפור: הגעתי לאחד הבסיסים כאן בדרום, לעשות להם על האש. המפקד שאל אותי 'מאיפה אתה?' ועניתי שאני מאופקים. הוא התלהב: 'יש לכם שם בעיר איזו יחידת דיור של מישהו שנותן אותה רק לחיילים'. סיפרתי לו שזה אצלי – והוא לא האמין. בבסיסים השונים שאני מבקר בהם אני מספר לפעמים את סיפורו של נדב. רוצה שישמעו עליו, שיכירו איזה אדם הוא היה. כמה ערכים ויושרה וכבוד הדדי היו בו".
"הכסף שלי לא תמיד מספיק, ואם נקבל יותר תרומות נוכל לעשות עוד ועוד ערבים מיוחדים לחיילים. אני עושה חלק מהדברים עם בת דודתי, שהיא נשמה ענקית ועושה בעצמה מלא ערבים כאלו ליחידות צה"ל. זאת שליחות שלנו, זכות גדולה"
אתה נותן ונותן. איך בכל זאת אתה עומד בהוצאות הכבדות?
"נוסף על הכסף שאני מקבל מהמדינה כאב שכול מציעים לי לפעמים גם תרומות. הכסף שלי לא תמיד מספיק, ואם נקבל יותר תרומות נוכל לעשות עוד ועוד ערבים מיוחדים ליחידות. אני עושה חלק מהדברים עם בת דודתי, נופר זוהר מנתיבות, שהיא נשמה ענקית ועושה בעצמה מלא ערבים כאלו ליחידות צה"ל. זאת שליחות שלנו, זכות גדולה".
דובר צה"ל: "תחקיר בשקיפות"
מוטי מקפיד להיאחז כעת גם ברגעים של תקווה ונחמה לצד האבל והיגון. "כיום אני אבא שכול ועברתי התקף לב, אבל יש לי גם רגעים יפים ושמחים. היאלי היא הנסיכה של הבית. יניר, שעושה הכל בשבילי כעת, עוזר לי מאוד כל הזמן. בעוד חודשיים הוא מתחתן, והוא באמת נשמה ענקית. בעוד חודשיים גם ניסים שלי יציין בר־מצווה. זה מאוד מרגש אותי, החגיגות הללו".
חגיגות שיתקיימו לצד הגעגועים הלא מרפים.
"אני מתגעגע לנדב בכל רגע. אין דקה ביום שאני לא חושב עליו ועל מפעל ההנצחה שלו. וזה רק מתעצם. הדבר שמחזיק אותי ומקים אותי בכל בוקר הוא העשייה והנתינה לחיילי צה"ל, ברוחו של נדב".
מדובר צה"ל נמסר: "צה"ל משתתף בצער המשפחה השכולה וימשיך ללוותה. התחקיר הוצג בשקיפות לבני המשפחה השכולה".
erannavon9@gmail.com
