בערב שמחת תורה בשבוע שעבר, כשכולנו שחררנו אנחת רווחה ודמענו מול תמונות החטופים השבים לחיק משפחותיהם, הם לא נחו; ודאי לא שחררו אנחת רווחה. אלה מהם שיכלו, האזינו לשידורי הרדיו באותו יום והתרגשו מאוד, אבל המשיכו לעבוד.

הם המשיכו להיות דרוכים לכל הפרה אפשרית של ההסכם שבזכותו הושבו 20 החטופים החיים ארצה. והם ממשיכים לעבוד סביב השעון גם כעת, בימים שבהם כולנו מצפים להחזרת כל החטופים החללים.

לוחמי הקו הצהוב (צילום: דובר צה"ל)

הם שם, מחזיקים את הקו הצהוב ששרטט נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, “מממשים את המדיניות שהוגדרה ומוודאים שהצד השני עומד בהסכם".

הקו הצהוב הוא קו הנסיגה הראשון שעליו סוכם בעסקה עם חמאס, לאחר שבמסגרת הנסיגה התרחק צה"ל מהמוקדים שעליהם השתלט באזורים שונים ברצועת עזה ובעיר עצמה.

כוחות הצבא כבר לא מפציצים יעדים בכל יום, אבל הם יורים ירי הרחקה לעבר פלסטינים שמתקרבים לקו הצהוב. בימים שחלפו מאז שובם של החטופים החיים דווח על כמה תקריות בזמן הפסקת האש, והכוחות פעלו בהתאם להסכם.

מי שעייף, שותה קפה

“אנחנו יושבים על קו המוצבים הקדמי והמשימה שלנו, שנמשכת בכל שעות היממה, היא להבטיח שני הישגים", מסביר רס"ן ב', קצין אג"ם בגדוד דוכיפת בחטיבת כפיר. “לסכל אויב שמנסה להגיע אלינו כדי לפגוע בכוחותינו או בעסקה שנחתמה, וגם לתצפת ולאסוף עליו מידע. אנחנו קרובים אליהם, יכולים לראות אותם בעיניים, לא צריכים משקפת אפילו, אבל האינטראקציה איתם היא מבצעית בלבד. לנו אסור לחצות את הקו, ומבחינתנו, כל מי שמנסה לחצות אותו הוא אויב. ברור שאנחנו מפעילים שיקול דעת, ואם אנחנו רואים ילדה בת 4 שחצתה כי התבלבלה לא נירה לה בראש. בימים הראשונים היו משפחות שניסו לחזור למקומות המגורים שלהן, וביצענו פעולות בהתאם להנחיות, בלי לפגוע באזרחים חפים מפשע".

אילו פעולות למשל?
“נניח, קידמנו קצת את הכוחות, ואז הם לא מתקרבים אלינו. כשצריך, אנחנו יורים ירי הרחקה. במקומות שבהם אפשרי שאנשים יחזרו לבתים שלהם אנחנו מאפשרים את זה, וכשזה לא אפשרי – אנחנו מוודאים שזה לא יקרה. בהתחלה היו הרבה ניסיונות לנצל את ההזדמנות, גם של האויב וגם של האוכלוסייה, ופעלנו לפי ההסכם בכלים שבהם מותר לנו להשתמש, לפי הוראות הפתיחה באש. יש מרחבים שאסור לאוכלוסייה להגיע אליהם. אם הם נשארים איפה שצריך, אנחנו מניחים לזה, ואם הם חוצים, זו הפרה של ההסכם".

באיזו תדירות זה קורה?
“בהתחלה זה קרה בתדירות שעתית. ברגע שהבהרנו והעברנו את המסר שלא ניתן לאויב לחזור למרחבים שאליהם אסור לו לחזור – הם מבינים את זה ופחות ופחות מנסים אותנו".

לוחמי הקו הצהוב (צילום דובר צהל)

הפעילות על הקו הצהוב, מסביר רס"ן ב' (27) מעכו, נשוי ואב לתינוק, כוללת גם מארבים ופעילויות יזומות כתנועה על הקו הצהוב והפגנת נוכחות וכן “חסמים מסוגים שונים בנקודות שבהן אסור לאויב לעבור".

היערכות הגדוד שלו באזור ח'אן יונס, הוא מספר, החלה כמה ימים לפני כניסת ההסכם לתוקף: “התמקמנו למשימה החדשה ברוח חדשה, בהבנה שאנחנו מהדקים את הטבעת סביב חמאס, ואנחנו מבצעים פה בקרה על ההיערכות של האויב. אנחנו ערוכים בקו המגע ושומרים מפה על העורף – לומדים את האויב, צופים בו, מאפשרים את שחרור החטופים ואת קיום ההסכם".

איך הסברתם לחיילים את השינוי באופי הפעילות?
“הסברנו שנחתם הסכם ושתפקידנו הוא להבטיח את המימוש שלו. שחרור החטופים החיים היה מרגש מאוד. הרגשנו שאנחנו קוצרים את פירות השנתיים העמוסות של תמרון ולחימה. אין מרגש מזה. זה מחזק את ה־'למה' – ההסכם מתממש לך מול העיניים, וזה אושר עצום. החיילים עם אור בעיניים, מוכנים להישאר פה כמה שנדרש, עד לסיום החזרת החטופים החללים.

“הדריכות אפילו עלתה כי אנחנו עדיין בתמרון, עדיין בתוך הרצועה, עדיין במשימת הגנה על המדינה מעומק הרצועה. בעוטף עזה יש אזרחים שלנו, ואנחנו עושים הכל כדי להיות בלתי חדירים. ההסכם מאפשר לתושבי עזה יותר מרחב תנועה, לכן הדריכות שלנו מוגברת ואנחנו מתאימים את ההיערכות. חטיבת כפיר היא הכוח הקדמי ביותר של צה"ל, והנוכחות פה כרגע מחייבת דריכות מבצעית וגם תחכום ושיטתיות. כשאת בעורף יכולה לנשום לרווחה זה אומר שאנחנו מבצעים את המשימה שלנו כמו שצריך. והלוחמים נחושים". ועייפים.

“מי שעייף, שותה קפה וממשיך במשימה בעיניים בורקות".

רס"ן ל', סגן מפקד גדוד המילואים 363 בחטיבת כפיר, מספר על שליטה טובה יותר בשטח ועל פעילות מדויקת יותר בזכות הניסיון הרב שצבר הגדוד בעזה ב־550 ימי מילואים בשנתיים האחרונות.

“אנחנו מחזיקים את הקו בצורה חזקה ולא מאפשרים להפר את מה שהוגדר", אומר רס"ן ל' (38), נשוי ואב לשלושה מהשפלה. “באופן טבעי, הצד השני מנסה להבין את המצב החדש, ואנחנו ערוכים להוכיח לו שלא כדאי לו לחצות את הקו. אני, כמפקד, מקפיד להסביר לחיילים למה חייבים לשמר את הדריכות ברמה המקסימלית, מסביר להם שהצד השני לא אוהב לכבד הסכמים. היינו כאן גם בתקופה של העסקה הקודמת, שהצד השני לא קיים, וחזרנו ללחימה. גם עכשיו אנחנו מבינים שזה זמני – שזה יכול להתפתח לעוד עסקאות, או לחזרה ללחימה. הסברתי לחיילים גם שמה שעשינו פה במשך שנתיים מאפשר לממש את העסקה שנחתמה עכשיו, וכמה חשוב לשמור על המשמעת המבצעית ועל הדריכות".

יש מתח?
“באופן די מופלא אנחנו באותה רמת מתח שהיינו בה בתחילת הלחימה. אנחנו יודעים שברגע שמורידים את הרגל מהגז או עוצמים עין לשנייה קורים דברים לא טובים. לכן אנחנו מקפידים על איפוק, דריכות ומשמעת מבצעית. מה שאומר הקפדה על ציוד מיגון, על הלבוש, על נהלים, על תדריכים, על עבודה לפי המקצוע הצבאי, על נוהלי הקרב. היומיום שלנו כולל פעילויות שאנחנו מוציאים במרחב, כמו פטרולים, מארבים וסיורים, כמעט כל מנעד הפעילויות. ואנחנו מגוונים במה שקשור למקומות ולשעות, כי בסוף יש מולנו ארגון שמסתכל, בוחן וחושב, ואסור לנו להיות שבלוניים".

מודל לחברה הישראלית

ההסכם, אומר רס"ן ט', מ"פ באותו גדוד מילואים, “הגביר את תחושת השליחות והגאווה שלנו במה שאנחנו עושים. אנחנו רואים את הסדקים בצד השני, שהם תוצאה של העבודה הקשה של חיילי צה"ל, שלנו. עכשיו אנחנו בעצם אומרים לאויב שהוא זה שהתעייף ראשון".

אופי הפעילות, לדבריו, זהה לזה שהיה לפני העסקה: “אנחנו הדרג הטקטי שמקבל משימות צבאיות. אנחנו יודעים לכבוש שטח, להגן על ציר, להשמיד אויב. עכשיו אנחנו עושים את זה בשטח אחר, ורמת החיכוך נמוכה יותר כי האויב לקח צעד אחורה. זה לא מונע יוזמה.

יוזמה באה לידי ביטוי גם בהתקפה וגם בהגנה, ואנחנו יודעים לתמרן כדי לקיים את המשימה שעלינו לעמוד בה, והיא ההגנה על הקו הצהוב. סביב זה מסתובב שעון הפעילות שלנו. אנחנו עושים מה שצריך כדי שאם יהיה מפגש עם מפירי ההסכם הוא יוכרע בצורה ברורה, כך שלא יהיה עוד מפגש".

רס"ן ט' (35), רווק תל־אביבי, מספר על שגרה הכוללת תכנון פעילויות מבצעיות, מסדרים והכנות, העלאת הכשירות וביצוע הפעילויות. הכל, הוא אומר, “בסטייט אוף מיינד של לוחם, כי אנחנו עדיין בשדה הקרב, וזה אומר לשמור על צניעות, לבחון את נקודות התורפה שלך ולשמר את הדריכות".

מאתגר, לאורך זמן.
“נכון, שחיקה מבצעית היא אתגר שקיים תמיד, ואנחנו מתמודדים איתו באמצעות תדרוכים, תרגילים, איסוף מודיעין ושיתוף במידע על מה שהאויב עושה עד רמת החייל האחרון. כשעולים על מדים ומגיעים למילואים, הכל זז הצידה. צריך להיות מפוקסים במשימה כדי לחזור ממנה בריאים ושלמים".

הפוקוס הזה, לדבריו, הוא הסיבה לכך שבעצמו לא ראה עדיין את תמונות האיחוד המרגשות של החטופים החיים עם משפחותיהם. את המשימה הזאת, כמו שהוא מכנה את הצפייה, יבצע כשיצא לחופשה קצרה בבית. “אבל הכל התכנס לקבוצת הוואטסאפ הפלוגתית, והתרגשנו ושמחנו וזה טען אותנו בהרבה אנרגיה חיובית והוכיח לנו שהמשימה שלנו חשובה ומביאה הישגים. אנחנו משאירים לצד השני רק ברירה אחת – להתעייף ולוותר".

היו ויכוחים בנושא העסקה בפלוגה?
“הנורמה אצלנו היא שמותר לדבר על הכל, וזה לא מגיע לוויכוחים ולא משפיע על התפקוד ועל העשייה. צבא המילואים צריך להיות המודל של החברה הישראלית – כאן קפלניסט וביביסט משתפים בדעותיהם ועובדים יחד".

רס"ן ל' מקווה שבניו, הצעירים מאוד עדיין, לא יצטרכו להיכנס לעזה כלוחמים ולהגן על יישובי העוטף. “מצב כזה, כמובן אחרי שנצליח להחזיר את כל החטופים הביתה, זה מבחינתי ניצחון", הוא אומר. “תמיד נלך עם תחושה של בושה על כך שלא היינו שם כשהיו צריכים אותנו, ב־7 באוקטובר, ולעולם לא נוכל לכפר על זה. המינימום הוא להחזיר את החטופים – כולם – הביתה. הגענו לעוטף עם הטנקים ב־7 באוקטובר וראינו מחזות קשים מאוד בשטחנו. כמי שמייצג את הצבא, את המערכת, היה קשה לעכל את הדבר הזה. נעשה הכל כדי שמצב כזה לא יקרה שוב".

רס"ן ב' מספר על “שאגות התרגשות עם כל הודעה על חטוף חי נוסף שחצה את הגדר לישראל" בערב שמחת תורה. “איך נראה כישלון ואיך נראה ניצחון, במירכאות", הוא מוסיף.

“נכשלנו ב־7 באוקטובר, ועל מה שהמדינה עברה ועל מה שהחטופים עברו אי אפשר לפצות ואת מה שקרה אז אי אפשר לתקן. המשימה שלנו כצבא הוגדרה מחדש אחרי הכישלון ההוא, ולראות את החטופים חוזרים – זו עמידה במשימה. הצבא השתנה בשנתיים האלה. הוא מאמין בעצמו הרבה יותר, מאמין הרבה יותר בלוחמים שלו. בשום תרחיש לא צפו את הגבורה, את הנחישות, את המשימתיות של הדור הזה", חותם.