בחדרי הלב – יום הזיכרון 7.5.19

המדים, הנעליים המאובקות, מברשת השיניים, התמונות מהבסיס, המיטה והמצעים נותרו כל השנים כמצבה אילמת. פגשנו ארבעה הורים שכולים שהשאירו את החדר של הילדים שנפלו, בדיוק כפי שהיה ביום שבו עזבו את הבית בפעם האחרונה. "רק בחדר שלהם אנחנו מרגישים אותם חיים", הם אומרים
מתן צורי, ליאור אוחנה, אילנה קוריאל

"כל רגע נדמה לנו ששלומי ייכנס"

העובדה ששום חפץ לא הוזז בדירתו של רס"ן שלומי כהן ז"ל, גורמת להוריו להרגיש שהוא עדיין חי

 

"כל עוד אנחנו חיים, נעשה הכל בשביל להנציח את שלומי, גם אם זה יגרום לנו להיות עצובים לנצח". את המילים הכואבות האלו אומרת עליזה כהן, בת 68, אימו של רב־סרן שלומי כהן ז"ל, מפקד פלוגת נחשון שנפל במבצע "חומת מגן". כבר 17 שנה שהיא שומרת על דירת בנה בדיוק כפי שעזב אותה לפני שיצא למבצע. 17 שנה שהזמן עצר מבחינתה מלכת.

אל השיחה מצטרף גם אביו של שלומי, שמעון בן ה־72. הם גרים ברחובות, קילומטרים ספורים מהדירה שבה גר בנם לפני שנהרג. הזמן נוקף והדירה הפכה לאתר הנצחה, שבו מבקרים כל שבוע חברים של שלומי שלחמו לצידו, טירונים ששמעו עליו ממפקדיהם, ואפילו סטודנטים שבוחרים לכתוב עליו עבודות גמר.

שלומי היה בן 26 כשהחליט לוותר על חופשת השחרור כדי להשתתף במבצע חומת מגן ממנו לא שב. הוא נפל בזמן פעילות לאיתור מבוקשים בקלקיליה, "מבצע שהוא לא היה צריך להשתתף בו", אומר שמעון בכאב גדול. "היו לו כבר כרטיסי טיסה לתאילנד, ואז בדיוק התחיל המבצע ושלומי פשוט סירב לעזוב. הוא לא רצה להפקיר את החיילים שלו".

שלומי נהרג בפריצה לבניין שבו הסתתרו שני מחבלים, שאחד מהם ירה לעברו ופגע בבטנו. כשנורה, עוד הספיק לדווח בקשר. בדיוק באותם רגעים הרגישה עליזה אימו שמשהו אינו בסדר עם בנה והתקשרה לשאול לשלומו. "הייתה לי הרגשה לא טובה והחלטתי להתקשר לנהג של שלומי", היא אומרת, מתקשה לעצור את הדמעות. "שמעתי שמדווחים בקשר 'קודקוד נפל'. באותו רגע לא קישרתי את המילים לסיטואציה, אבל כשהודיעו לי ששלומי נהרג, הכל התחבר לי. שלומי נהרג בשעה 18:06, בדיוק בשעה שצילצלתי".

שלומי כהן עבר אל הדירה החדשה, שהפכה אחרי מותו לאתר זיכרון, שבעה חודשים לפני המבצע. "הדבר היחיד ששינינו בדירה זה שהבאנו את המשרד שלו מהבסיס", מספר שמעון. "חבר שלו הביא לנו בשבעה את התמונה האחרונה שלו שצולמה במשרד, וזו הפעם הראשונה שראינו איפה הוא משרת". "הוא בחיים לא סיפר לנו על כל התעודות שלו והגביעים שקיבל, וכשראינו את התמונה — החלטנו להעביר את המשרד לדירה", מוסיפה עליזה.

"הפכנו את הדירה לאתר מורשת". החדר של שלומי כהן | צילום: יובל חן

"הפכנו את הדירה לאתר מורשת". החדר של שלומי כהן | צילום: יובל חן

 

למה החלטתם לשמור על הדירה במקום להקים אתר הנצחה במקום נגיש יותר?

"כשנכנסנו לדירה בפעם הראשונה, חודש אחרי ששלומי נהרג, הייתה לנו הרגשה שכל רגע הוא שוב צריך להיכנס", מספרת עליזה ופורצת בבכי. "זו ההרגשה שמלווה אותנו כל הזמן. הדירה מוכנה ומסודרת, רק שלומי חסר בה. כל יום אנחנו מרגישים שתכף הוא ייכנס".

שמעון: "הדירה היא לא סתם דירה. הפכנו אותה לאתר מורשת, והיא פתוחה לכל החיילים מהגדוד ובכלל. מי שמגיע, לומד להכיר את שלומי כאדם, אחרי זה הוא לומד על הקריירה הצבאית שלו כחייל ואז על דמותו כקצין. שלומי אהב את החיים, חלם לחיות פה ולגדל ילדים, וכואב לנו שהוא לא זכה בכך".

 

רס"ן שלומי כהן ז"ל

רס"ן שלומי כהן ז"ל

 

החזרה לדירה לא מעצימה את הכאב כל פעם מחדש?

עליזה: "אנחנו כבר 17 שנה הולכים יום־יום לבית העלמין. גם אם אני מתפנה רק באחת בלילה, שמעון ואני שם, לפעמים פעמיים ביום, וכך גם עם הדירה. ההנצחה שלו דרך שימור הדירה גורמת לנו להרגיש ששלומי עדיין פה איתנו".

ליאור אוחנה

חיילנו היקרים בחטיבת כפיר,
אנחנו אתכם !