"זה התחיל כבדיחה, ועכשיו שלוש נשים מובילות את הסיירת" – הנשים שעושות היסטוריה בסיירת חרוב של חטיבת כפיר

נ' נדרשה לנהל את פינוי הפצועים, להזרים כוחות תגבור לאבטחת הכוח, ולתכנן את המרדף אחרי המחבלים שנמלטו. כעבור כמה שעות לוחמי הסיירת איתרו את המחבלים שהרגו את חברם, כיתרו את המבנה שאליו נמלטו וחיסלו אותם. "יש התנגדות משמעותית במחנות הפליטים באיו"ש", מספרת נ'. "כמעט אין מבצע שאין בו היתקלות, שהכוחות לא חווים ירי. זה כבר חלק מהשגרה – נכנסים בלילה למעצר, יורים עלינו. זה מובן מאליו".

בשנה וחצי האחרונות מובילות שלוש נשים את הסיירת של חטיבת כפיר, מהקו הקדמי ומהמפקדה. רס"ן נ' (25), שמונתה לפני כשמונה חודשים לקצינת אג"ם בסיירת – האישה הראשונה בהיסטוריה שמונתה לתפקיד ביחידת עילית; סגן ש' (23), קצינת הקשר הגדודית, ששומרת על הלוחמים מחוברים זה לזה בתוך שדה הקרב; וסרן ס', מפקדת פלוגת הפלס"ם, אחראית על הלוגיסטיקה והמנהלה של היחידה.

"חשבתי שזה יהיה קצת מורכב יותר, אבל קיבלו אותי בזרועות פתוחות", מודה רס"ן נ'. "אתה יודע, את הלוחם בקצה לא כזה מעניין אם יש לי קוקו מתחת לקסדה. מעניין אותו שאני אדע מה אני עושה, ושאהיה הכי מקצועית והכי רצינית".

"הייתי צוחקת להם בפנים"

שעות ספורות לאחר שחמאס פלש לנגב המערבי ב-7 באוקטובר, הוקפצה סיירת חרוב ממעוזה באיו"ש ועברה ליישובי עוטף עזה. זו הייתה תחילתה של שנה וחצי מטורפת, שבה פעלה היחידה בכל גזרות הלחימה: עזה, לבנון ואיו"ש. "החוויה של הכניסה לשטח אויב הייתה אירוע מכונן עבורנו", מספרת סרן ס', שמובילה את הפלוגה האחראית על כל המעטפת המנהלתית לפלוגות הלוחמות. "את ההתראה לתמרון בדרום לבנון קיבלנו ביום שישי, וביום ראשון כבר היינו בנוהל קרב. זמן קצר מאוד להתכונן".

אך הלחימה בגזרת הבית שלהם, חטיבת מנשה – היא זו שהפכה למערכה החשובה מכולן ואולי המורכבת ביותר באיו"ש מאז האינתיפאדה השנייה. ג'נין וטולכרם בערו, הרשות הפלסטינית לא השתלטה והסיירת הובילה שורה של מבצעים שמטרתם לשבור את גדודי המחבלים שם, ולהרוס את תשתיות הטרור והלחימה שהכינו כדי להילחם בצה"ל בתוך המחנה ובעיקר כדי להוציא פיגועים לצירי התנועה בשומרון ולתוך שטח ישראל.

"זו זכות גדולה להיות חלק מהיחידה הזאת, בטח בתקופה כזאת שהמדינה נמצאת קצת בטירוף בהקשר הביטחוני", אומרת רס"ן נ'. היא מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה, גם הוא איש קבע ("ביחד אנחנו משלמים על דירה שעומדת ריקה רוב הזמן"), והחלה את דרכה כלוחמת בגדוד החי"ר הקל המעורב הראשון. "התפקיד הזה הוא חלום שלא העזתי לחלום. אם היו אומרים לי את זה כקצינה לפני כמה שנים, הייתי צוחקת להם בפנים. זה ממש מטורף בשביל בחורה שגדלה בקרקל להגיע לכאן".

נלחמות בשלוש גזרות

בשנה וחצי האחרונות הובילה סיירת חרוב פעילות אינטנסיבית באזורים הרגישים ביותר. הכול התחיל בדצמבר 2023 עם כניסת היחידה לסג'עייה, לחימה שהמשיכה בח'אן יונס, ועברה לגזרת לבנון בנובמבר אשתקד. "השמדנו שם תשתיות טרור בכפר עייתרון, שהוא סמוך ליישוב אביבים", מספרת נ'. "קיבלנו התרעה ביום שישי, וביום ראשון כבר היינו בנוהל קרב".

אך את עיקר זמנה הקדישה הסיירת לחזית שבה היא מתמחה – מחנות הפליטים. "התקופה שהסיירת עשתה במנשה הייתה ממש מעצבת תפיסת הגנה", אומרת רס"ן נ'. "המבצעים היו מאוד קשים, תמרון אמיתי באיו"ש, משהו שלא היה שנים רבות. זה הביא לתוצאות משמעותיות ולסיכול טרור רב שהגיע ממרחב איו"ש לכיוון מרכז הארץ. הדבר המשמעותי היה שלאורך זמן ממש ייצרנו ובנינו ביחד תפיסה של איך נראית לחימה במחנות הפליטים".

מתחילת השנה יצא צה"ל למבצע "חומת ברזל" במרחבי ג'נין וטולכרם בשומרון. לראשונה זה שנים פעל הצבא לא רק במבצעי סיכול נקודתיים שנמשכו לכל היותר כמה יממות, אלא נשאר למשך תקופה ארוכה במחנות הפליטים.

הסיירת הובילה את המבצע לצד חטיבת עוז והוציאה למעלה מ-500 פעולות, במהלכן חוסלו יותר מ-60 מחבלים. הלוחמים חשפו והשמידו למעלה מחמש מעבדות חבלה, כולל מעבדה עם עשרות מטענים וחומרי נפץ. טיפול השורש הזה כלל גם מניעה מהתושבים שעזבו בעקבות פעילות צה"ל לחזור עד שהצבא יסיים לנקות את השטח.

רס"ן נ', צמודה כל הזמן למפקד הסיירת סא"ל א', הובילה את הכוחות בסמטאות הצפופות של ג'נין, השרתה ביטחון על הלוחמים שלה ושמרה תמיד על נימה אופטימית, גם בשיחה שלנו וגם בשדה הקרב. "זה נראה קצת כמו איך שאנשים מדמיינים תמרון בעזה", היא מתארת. "נכנסים, מתקדמים, כובשים איתורים, משמידים תשתיות טרור. כמעט תמיד יש היתקלויות עם מחבלים, בין אם פנים מול פנים בטווחים קרובים מאוד, ובין אם באמצעי ירי שונים. נכנסים לכמה בתים, שוהים שם בהגנה ומבצעים פעולות משמעותיות של טיהור. בג'נין היינו חודש ברצף, משהו שלא היה מקובל בעבר".

הרגע ששינה הכול

סרן ס' מציגה את האתגר הכי גדול שלה: כשהלוחמים נכנסים לשטח, מישהו צריך לדאוג שיהיה להם את כל מה שהם צריכים – ממזון ומים, דרך אמצעי לחימה ועד תקשורת. לשם כך, היא מובילה שיירות אספקה ללב שטח האויב. "בעזה אתה יכול לתדלק פעם ביומיים. באיו"ש אתה חייב כל 24 שעות", היא מסבירה. "ההבדל הכי גדול הוא שבעזה אפשר להיכנס ביום, אבל באיו"ש רק בלילה, כדי לא לייצר תשומת לב מיותרת".

וכמו שדאגת האספקה מעסיקה את הסיירת, כך גם האויב הבין את חשיבותה. "גם אם הלוחם יהיה הכי טוב בעולם, הוא חייב את האספקה, התחמושת, המים והמזון, וכל האמצעים כדי להילחם", היא מדגישה. "לשם בדיוק מכוון האויב – לפגוע בשיירות האלה ובנקודות האלה, כי זו הדרך הקלה יותר לעצור את הלחימה".

האתגר הזה בולט במיוחד במחנות הפליטים הצפופים של איו"ש. "הצירים מסוכנים וצרים מאוד", מפרטת ס'. "אין אפשרות להיכנס לשם עם משאיות. במקומן, אנחנו נאלצים להשתמש רק ב'פנתרים' וכלים ממוגנים אחרים, בעיקר בגלל איומי המטענים הגדולים שמחכים בצדי הדרך". אלה, כמו בעזה, הם אמצעי הלחימה העיקרי שגובה קורבנות בקרב כוחותינו.

ההבדל הזה נחווה במלוא עוזו לפני כחודשיים, כאשר ג'יפ צבאי של הסיירת מסוג "דוד" עלה על מטען בעיירה קבאטיה שליד ג'נין. בג'יפ היה חפ"ק הגדוד. המחבלים, שזיהו את חשיבותו, הפעילו מטען בצד הדרך. חייל התקשוב שישב ברכב נפצע קשה.

המלחמה הגיעה פתאום גם אל החיילים שאינם לוחמים. "זה היה אירוע ראשון שהפלוגה חוטפת במרחב לחימה שהיה חדש לנו", מתארת סרן ס'. "זה גרם לנו להבין שגם אם אנחנו לא נכנסים ראשונים, גם אם זה שטח מטוהר ובליווי – אנחנו לא חסינים מפגיעה".

הפציעה של חייל התקשוב הייתה מהלומה כפולה: תחילה, החרדה לשלומו; אחר כך, אובדן הקשר שחייב את סגן ש' למצוא פתרונות יצירתיים ומיידיים. "בגלל שהכלי התפוצץ, גם התקשורת קרסה", היא משחזרת. "אז התחלנו לעבוד בדרדור אמצעים וכל מה שלימדנו לפני את בעלי התפקידים בפלוגות פתאום בא לידי ביטוי. דווקא כשיש איזשהו אירוע של פציעה או הסתבכות אתה רואה כמה אתה משפיע על הלחימה".

"היו אנשים שפקפקו בדרך"

כאישה הראשונה בתפקיד קצינת אג"ם ביחידת עילית, רס"ן נ' סוללת את הדרך למי שיבואו אחריה. "אני לא סתם אומרת כל הזמן שזה זכות גדולה, כי זה באמת ככה", היא מדגישה. "כשאת בעולם המתמרן, הוא מאוד מעניין ומושך. את רוצה לתרום כמו שבנים יכולים לתרום. זה שהתאפשר לי לעשות את זה, זה מטורף בעיניי".

השילוב של שלוש קצינות בכירות ביחידה יצר מה שסגן ש' מכנה "עוצמה נשית", או בפשטות – את ההוכחה החיה שנשים יכולות לאייש עמדות מפתח גם בהוויה הגברית והמחוספסת של הסיירת. "אנחנו שלוש נשים שמובילות את הסיירת, כל אחת בתחומה", היא מתגאה. "לעמוד בראש מערכת שרובה המוחלט גברי, ולראות איך בסופו של דבר כולם הולכים אחרייך ומסתמכים על ההחלטות שלך – נותן תחושת עוצמה אדירה".

אך בהתחלה, לא כולם היו משוכנעים. "היו אנשים שפקפקו בדרך", מודה סרן ס'. "זה התחיל כמעין בדיחה, אבל דווקא זה דרבן אותנו להוכיח את עצמנו. לא רק להראות שאנחנו מסוגלות – אלא שאנשים באמת הולכים אחרינו ושאנחנו עושות את זה בצורה מצוינת. כשאני, כמפקדת שאינה לוחמת, יושבת עם המ"פים הלוחמים, מבינה את התוכנית המבצעית ומספקת להם את כל המעטפת שתאפשר להם לנצח – זה שם אותי במקום שאני חלק בלתי נפרד מהמערכה".

התוצאות לא איחרו לבוא. "במהירות הבינו בסיירת שלא מדבר במשהו שיש לפקפק בו. לא פיילוט ניסיוני שאולי יצליח. זה הפך ליתרון אמיתי וחיזק אצלנו את התפיסה שנשים יכולות להוביל".

"זה שבר סטיגמות רבות", היא ממשיכה. "זה הוכיח גם לחיילות שלנו שנשים הן מרכיב חיוני בתפקידים המכריעים ביותר בלחימה. המשולש הזה – קצינת אג"ם, קצינת קשר, ומפקדת פלס"ם – הוא מה שמפעיל את היחידה בתמרון. ודווקא בגלל שזה משולש נשי, זה התחיל כבדיחה והמשיך בזה שזה לא רק אפשרי – זה גם עובד טוב".

"הדיון לא צריך להיות מגדרי"

בזמן שהן מובילות את הסיירת בשטח, מאחורי הקלעים מתנהל בבג"ץ דיון על שילוב נשים בתפקידי לחימה ביחידות מתמרנות בצה"ל. רס"ן נ' מביעה דעה נחרצת: "אני חושבת שהדיון על שילוב נשים בלחימה צריך להיות דיון ענייני ולא דיון מגדרי. אני חד-משמעית חושבת שצריך להיות רף וסטנדרט, ואני לא רוצה שיורידו את הרף והסטנדרט בשביל אף אחד או בשביל אף אחת".

היא מוסיפה: "אני חושבת שאם בנות יכולות לעמוד ברף, אז צריך לאפשר להן לעשות תפקידים משמעותיים ולהגן על המולדת בדיוק כמו שמאפשרים לגברים. כשחיילות שלי אומרות לי 'אנחנו רוצות גם – איך?', אין לתשובה לתת להן. חוץ מפיילוטים שרצים כרגע, אין היום תפקיד שמאפשר לאישה לשרת בתפקיד ליבתי ביחידה מתמרנת".

אך בינתיים, בחודש יולי האחרון, דחה צה"ל את הפיילוט לשילוב לוחמות שריון במערך המתמרן, בנימוק של "מחסור בטנקים רבים שנפגעו במלחמה ומחסור בתחמושת". צה"ל טען בתשובתו לבג"ץ כי הרמטכ"ל החליט לדחות את הפיילוט לנובמבר 2025. "זה קצת מבאס לראות שגם היום זה עדיין לא פתוח", מודה רס"ן נ'. "בכנות, אני לא רואה סיבה שזה לא יהיה יותר פתוח ומאפשר, בטח אם אנחנו מדינה שיש בה חוק גיוס חובה ושזה צבא העם".

למרות אתגרי השילוב, שלוש הקצינות אופטימיות באשר לעתיד. סגן ש' מרגישה שהמלחמה היא זרז לשינוי: "אני חושבת שאנחנו לא צריכות להוכיח, אבל אנחנו מצליחות לשנות איזושהי נורמה. וברגע שמצליחים לשנות נורמה, לאט-לאט דלתות נפתחות ודברים משתנים. אנחנו מנסות להראות שהכול אפשרי בכל מקום".

רס"ן נ' מסכימה. "למרות שהיום לא הכול פתוח לבנות, אני רוצה שכל נערה בת 16 שרואה שיש כרגע מלחמה, ושיודעת שהיא יכולה להתגייס להיות לוחמת, תדע שגם השמיים הם לא הגבול. שאין משהו שנשים לא יכולות לעשות בצורה מצטיינת, אם הן יעבדו, ירצו וישקיעו, בלי הנחות ובלי הקלות כמובן".

הפרטים המופיעים בכתבה אושרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.