גדוד שמשון של חטיבת כפיר ראה מתחילת המלחמה הכל מהכל • מאז אמצע ינואר הם בטולכרם, ושם האתגרים אחרים מבזירות המלחמה שמעבר לגבול • "יש פה ניסיון לחקות את חמאס", אומר הסמג"ד ומוסיף: "הם החלו לבנות כאן צבא, אבל כמו שאני רואה את זה, צה"ל לא ייתן להם להרים ראש".
לכתבה המקורית – לחץ כאן
עולים מכביש 6 במחלף ניצני עוז, אבל במקום לפנות לשדות הירוקים של עמק חפר, אנחנו פונים מזרחה לטולכרם, מרחק של שלוש דקות נסיעה.
שער הברזל נפתח לאיטו ואנחנו נבלעים בעיר הפלשתינית, שנראית שתי טיפות מים כמו ערי המשולש טירה וטייבה. ילדים חוזרים מבית הספר, מוכרי ירקות בצידי הכביש. ממשיכים לנסוע מרחק קצר, ועולם מקביל נפתח בפנינו – מחנה הפליטים. כאן האיבה מופיעה במלוא עוצמתה והאויב, עד לא מזמן, התכונן לשעת כושר.
"בהתחלה חטפתי כאפה כשהייתי יוצא עם הרכב להביא אספקה, כולה דקות של נסיעה מהגדר", מספר רס"ן ע', מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד שמשון של חטיבת כפיר. "אתה מבין שזה נמצא ממש ליד הרגליים שלנו, ואני לא זוכר כמות של חומרי הסתה כמו שמצאנו פה, אפילו לא בעזה. דגלי ג'יהאד, חמאס, אפילו כרזה של חיזבאללה. באחד הבתים לוחם פתח זיג ונתקל בצלב קרס. מפתיע, עצוב, מדאיג – ובדיוק בגלל זה אנחנו כאן".
גדוד שמשון של חטיבת כפיר ראה מתחילת המלחמה הכל מהכל. "חווינו בתקופה הזו את כל מלחמות ישראל באירוע מרוכז של שנה וחמישה חודשים", מחייך מ"פ המסייעת, "לא חלמתי שכמפקד אזכה לחוות כל כך הרבה סוגים שונים של לחימה".
הגדוד החל את מלחמת חרבות ברזל בגבול לבנון, המשיך שמונה חודשים בחברון, היה יותר מחודשיים ברצועת עזה ומאז אמצע ינואר הוא נמצא בטולכרם. לא היה לו זמן להסדיר את הנשימה. "אתה מגיע לטולכרם – והעיר חיה, יש שוק, ילדים מתרוצצים, זה לא כמו עזה", מסביר הסמג"ד, רס"ן ע'. "יש רגישות שצריך לגלות כלפי התושבים, הרי לא כולם כאן מחבלים. אחד סיפר לי שהוא נגר שעובד בנתניה, וכשהיה ביקור של ראש הממשלה התלונן 'למה לא אמרתם, רציתי להגיד לביבי שלום', אבל צריך גם להגיד שבחסות האוכלוסייה יכולים להסתתר מחבלים ולכן צריכים להיות מאוד מדויקים".
כשהגדוד נכנס לטולכרם, שתיים מפלוגותיו תפסו את מחנה הפליטים טולכרם ושתיים את מחנה הפליטים נור א־שמס הסמוך, שבכל אחד מהם פעל גדוד טרור מקומי, חמוש ומוכן ללוחמה. "יש פה ניסיון לחקות את חמאס", מדגיש הסמג"ד, רס"ן ע'. "אתה רואה את זה בציוד, במטענים שהם מכינים. המטען שבו נהרגו לנו שלושה לוחמים בעזה הוא כמו אלה שמצאנו פה. הם מגייסים בני 17-16, נותנים להם נשק ומאחלים 'בהצלחה'. לא כולם חמושים – יש ביניהם אנשי מודיעין וגם כאלה שמנהלים את התשתיות. הם החלו לבנות צבא, אבל כמו שאני רואה את זה, צה"ל לא ייתן להם להרים ראש בחזרה".
"סופר־גול" של ג'יהאדיסטים
בהתחלה זו היתה עבודה מפרכת ויסודית. באחד המקומות הם נאלצו להתקדם מרחק של 500 מטרים ביממה מכיוון שהכלים ההנדסיים שליוו את הגדוד הרימו את הכביש וחשפו כמה מטענים.
תושבי מחנות הפליטים מיהרו להתפנות מבתיהם, וכיום הרחובות שם מזכירים את אלה שבחאן יונס. הכביש נגרס, ולא מעט בתים נהרסו כשהחיילים עברו מסמטה לסמטה כדי לטהר את האזור.
"כל מה שאתה רואה כאן נמצא אתמול בבית אקראי שנכנסנו אליו כחלק משגרת הלחימה", הסביר רס"ן ע', מפקד הפלוגה המסייעת, על הדברים שנפרסו על הרצפה. "יש פה תחמושת שמצאנו עם אקדח, דגלי ג'יהאד. חוברת כמו 'סופר־גול', רק של ג'יהאדיסטים בכירים. האויב מנסה להביא את עזה לפה. 'מנסה', אני מדגיש, כי אנחנו לא ניתן".
שוב העיניים מופנות לאיראן, שכנראה ממשיכה למשוך בחוטים גם באזור איו"ש. "לפני שבוע נמצאו באחד הבתים כאן כספי טרור ונשקים, בהכוונה שמגיעה מארצות אחרות", סירב רס"ן ע' לנקוב בשם המפורש. "מצאנו שם 700 אלף שקל בשטרות מכל מיני מדינות. כשאתה מסתכל על התמונה הכוללת, אתה מבין מה קורה פה".
במחנה הפליטים טולכרם, בתוך כל השממה, ראינו זוג מקומי שביקש לקחת ציוד שהשאיר מאחור. בדרך כלל הצבא מונע מאנשי המחנה לשוב לביתם, אלא אם כן זה נעשה בתיאום.
בחמ"ל הפלוגה הרובאית ישב באותו זמן המ"פ, סרן ר', ועקב דרך מסכי המחשב אחר הנעשה בגזרת מחנה הפליטים טולכרם. "בשלב הראשון של ההתקפה כבשנו ועברנו בית־בית", סיפר. "נתקלנו בהרבה איומים של מטענים, ובכל הסמטאות הם הציבו סככות כדי שרחפנים ומטוסים לא יוכלו לאתר את תנועתם ברחוב. עכשיו אנחנו בשליטה מבצעית, אבל מזהים לאחרונה ניסיונות שלהם לחזור כי הם מבינים שנהיה פה לאורך זמן. אנחנו מעיפים אותם. ידעתי שזה יהיה המצב, אבל מה שהפתיע הוא הקרבה הגדולה לארץ".
שאלתי את ר' איך הוא מחזיק את חייליו ערניים אחרי כל כך הרבה זמן וזירות לחימה שונות. "הרבה תרגול ומשמעת", הסביר, "אנחנו מנסים לעשות דברים שוברי שגרה. בנינו פה חדר כושר למעלה, ומה שיפה הוא הגמישות. הגדוד הרי עשה כל כך הרבה בשנה החולפת, שהחבר'ה התרגלו שבאיזשהו שלב יגידו להם 'אתם עוברים למקום חדש'".
תפסנו את ר' בדיוק לפני שסיים תפקיד ורגע לפני שהמריא לחופשה ארוכה במזרח, שבסיומה הוא אמור לחזור לצבא. הוא עבר טלטלות רציניות במהלך המלחמה. ב־18 בנובמבר 2023 איבד את חברו ושותפו לדירה בתל אביב, רס"ן ג'מאל עבאס ז"ל, שהיה מ"פ בגדוד 101 בחטיבת הצנחנים. על היד יש לו אפילו קעקוע של אופניהם המשותפים.
ב־23 בדצמבר, במהלך לחימה ברצועה, נהרגו שלושה מחיילי הגדוד, ובהם חברו הקרוב וסגנו, סרן איליי אטדגי ז"ל. ר' לפחות סגר מעגל כשהרג את המחבל שהניח את המטען. "מה שהחזיק אותי זה החיילים שלי", הוא מודה. "אני אומר להם את זה כל הזמן. אם לא הם, אני לא יודע איפה הייתי עכשיו. כעת זה החופש הראשון הארוך שלי מאז פרוץ המלחמה. אני מחכה לו, אבל גם מפחד שפתאום השנה האחרונה תיפול עלי בבת אחת ואיאלץ לעכל את מה שעברתי". חברו, רס"ן ע', מ"פ המסייעת, עודד אותו מייד ואמר שלא ידאג, מאחר ששומרים לו את תפקיד הרמטכ"ל.
טולכרם לא דומה לזירות בעזה ובדרום לבנון. מצד אחד היא נראית כמו שעיר צריכה להיראות – תוססת וחיה, ומצד שני מתנהלת כפצצת זמן מתקתקת ששוכנת ממש לצידנו. "אני ישן כאן פחות טוב בלילה מאשר בעזה", מודה מספר רס"ן ע', סגן מפקד גדוד שמשון. "ברצועה הכל ברור – יש קו שחור שמעבר לו נמצא האויב, ואם אתה רואה מישהו שלא מכוחותינו אתה יודע שהוא לא אמור להיות שם. אני אומר לחייליי שבעזה אפשר להשתמש בצ'אט GPT שיבנה עבורנו תוכנית 'אתה מגיע מפה, אתה מאגף משם', וזה יעבוד. כאן צריך להיות הרבה יותר חדים, ערניים וגם אנושיים.
"ללוחמים אני אומר שלמרות העובדה שאני מרגיש כעת בנוח, שיידעו שלא לעולם חוסן. האירוע יבוא. יהיה ניסיון לפגוע בבית שאנחנו יושבים בו, ייצאו מכאן מחבלים בניסיון לפגוע בעורף שלנו. אנחנו עושים פה עבודה טובה, אבל עדיין לא הכל בסדר".
