נופל וקם, נופל וקם

פעם אחר פעם נגע הגורל בסרן בן אבוטבול והותיר בו את סימניו. ברגל, בלסת, בגב, בראש. ובעיקר, בנפש • אבל גם אחרי שניצל ממוות חמש פעמים, מפקד פלוגת המסלול בגדוד הנח"ל החרדי לא מתרגש. רק תנו לו לצאת ראשון לשטח עם החיילים שלו והוא לא רואה בעיניים.

פורסם ב: חדשות ועדכונים - ישראל היום
לכתבה המקורית – לחץ כאן

"אני הכי גאה בעולם להיות במדים, מסתובב בהם כמו טווס". סרן בן אבוטבול
צילום: גיל אליהו/ג'יני
"אני לא מפחד למות. לא קיים אצלי דבר כזה. אני הראשון שאצא לקרב הבא, בלי שום חשש, ואוביל שוב את החיילים שלי"
בגיל 24, ואחרי שראה את המוות מקרוב, סרן בן אבוטבול, מפקד פלוגת המסלול בגדוד נצח יהודה (בעבר הנח"ל החרדי), יורה בצרורות. אבל במקרה שלו, אלה לא סיסמאות. אבוטבול הוא הקצין שחייו ניצלו הכי הרבה פעמים: חמש, אם להיות מדויקים.
הוא נפצע בצוק איתן, בעמוד ענן, בפעילויות מבצעיות ובמהלך אימונים. מירי, מפגיעות של פצצות, מאבנים שנזרקו עליו. פעם אחר פעם נגע בו הגורל והותיר את סימניו – ברגל, בלסת, בגב, בראש. ובעיקר, בנפש. הוא ראה חברים קרובים לנשק נהרגים במרחק סנטימטרים ממנו, בעוד הוא נותר בחיים. אבל תמיד, גם ברגעים הקשים ביותר, גם כשכאב ודימם, אפילו כששכב בבית החולים, התעקש לחזור מייד לשטח.
"אני מפקד, אני חייב להיות כל הזמן בשטח ולתת דוגמה לחיילים שלי", הוא אומר. "אין מישהו אחר שיעשה את העבודה שלי. אני לא יושב כל היום בחרדה שמא זה שוב יקרה לי".

חזר בתשובה בגלל האהבה

שעת צהריים לוהטת בבסיס האימונים החטיבתי של חטיבת כפיר בבקעת הירדן, ואבוטבול סוקר את חייליו ממשרדו, כשהם יושבים תחת רשת צל ומנקים את נשקם באדיקות מעוררת התפעלות. הגאווה ניכרת על פניו.
"זאת חבורה של אריות. אני מפקד עליהם שמונה חודשים, קלטתי אותם אחרי שהתגייסו, ולפני ראש השנה הם קיבלו את הכומתה. זה היה מאוד מרגש. מדובר בגדוד מיוחד, חיילים שחלקם נפלטו מהבית בגלל התנגדות הוריהם לשירות בצבא".
הוא מספר לי על ילדותו. גדל בכפר ורדים במשפחה חילונית. אבא ירון (51) היה קצין חובלים בחיל הים והשתחרר בדרגת סגן אלוף. אמא רחל (51) עובדת בביטוח הלאומי.
יש לו אחות תאומה, נופר, שלומדת חינוך מיוחד והוראת לשון במכללת אורנים, וגם אחים תאומים בני 19, זיו וטל, המשרתים שניהם בקורסים יוקרתיים בצה"ל.
בגיל 17 וחצי חזר בתשובה, בעקבות סיפור אהבה. "התנדבתי אז במגן דוד אדום במעלות והכרתי נערה מבית דתי. היתה לנו אהבה גדולה. בזכותה חזרתי בתשובה".
כבר מילדוּת חלם להתגייס לשייטת, להמשיך את המסורת המשפחתית בחיל ("גם סבא שלי שלמה שירת בשייטת"). כשהגיע מועד הגיוס הלך למיונים של השייטת, ושם התברר שהוא סובל מעיוורון צבעים.
"התבאסתי רצח. עשיתי מלחמות, שלחתי מכתבים לכל העולם, אפילו למפקד השייטת. לא עזר. בסוף אמרתי לעצמי, איפה שתהיה – תהיה הכי טוב".
באוגוסט 2011 התגייס לגדוד נחשון של חטיבת כפיר. אחרי ארבעה חודשים הועבר לתפקיד מסווג באוגדה 98.
הפציעה הראשונה הגיעה שבעה חודשים לתוך השירות, כששהה בשטח עם היחידה שלו. בעת פעילות מבצעית באחד הלילות הוא ריסק את ברכו, ואושפז בבית החולים רמב"ם בחיפה. שם עבר טיפולי שיקום ופיזיותרפיה ממושכים.
"הרופאים אמרו לי, 'תגיד תודה אם תצליח ללכת כמו שצריך', ואני רק חשבתי כל הזמן איך אני חוזר לצבא. חודשיים ישבתי בבית והשתגעתי. רק רציתי לחזור לשטח.
"הזמינו אותי לוועדה רפואית כדי להוריד לי פרופיל, אבל לא הלכתי. כתבתי מכתבים לחיל הרפואה ולקצין צנחנים ראשי, התחננתי לחזור לשירות. אני גדלתי בבית קרבי ותורם, ומבחינתי לא היתה שום אפשרות אחרת חוץ מחזרה לשירות מלא.
"בסוף, מח"ט כפיר אישר לי לחזור לחטיבה. יצאתי מייד לקורס מ"כים, ידעתי שזאת דרך מצוינת עבורי להתקדם. בקורס היה קשה לי בניווטים ובמבחני הכושר. הברך מאוד כאבה לי, אבל למזלי, המפקד שלי בקורס מאוד תמך בי".
אחרי קורס מ"כים חזר אבוטבול לתפקיד מפקד כיתה בגדוד נחשון. כאן חווה את פציעתו השנייה. זה קרה ב־20 בנובמבר 2012, בעת הפרות סדר בגיזרת איו"ש במהלך מבצע עמוד ענן. הוא היה אז עם חייליו בפעילות למעצר מבוקשים בבית עומר, כשאבן גדולה הושלכה לעברו. הלסת שלו, וכמה משיניו, נשברו.
רכב צבאי פינה אותו לבית החולים הדסה עין כרם, שם עבר סדרת בדיקות וצילומים והועבר להמשך טיפול בתל השומר. אבל גם הפעם, כשהוא תחת השפעה של אינספור משככי כאבים, עסק בשאלה אחת: מתי הוא חוזר לצבא.
"הייתי באטרף לחזור לשטח. קיבלתי גימלים לנוח בבית ולהגיע לטיפולים בתל השומר. אז מה עשיתי? תפסתי אוטובוס ונסעתי בחזרה ליחידה. היה אז מתח בגיזרה, והרגשתי אחריות להיות עם החיילים בשטח. בבית החולים לא ידעו שחזרתי לצבא".

אחרי אחת מפציעותיו 
בלילות, כשהוא עדיין סובל מכאבים, הצטרף לפעילות מבצעית ביהודה ושומרון. בבקרים נסע באוטובוסים לטיפולים בבית החולים, שם טיפלו בפיו ובשיניים שנשברו. "אני חושב שזה מה שמצופה מכל מפקד. לתת דוגמה, לקחת אחריות. להיות בשטח עם החיילים שלו, גם כשהוא פצוע וכואב לו".
יכולת לקחת כמה ימי מנוחה בבית.
"לא, הנפש שלי לא בנויה לזה. לכן הטיפול בשיניים נמשך כבר כמה שנים, כי הזנחתי את העניין".
חודשיים אחרי סיום מבצע עמוד ענן, אבוטבול כבר היה בקורס קצינים בבה"ד 1. "גם בבה"ד 1 הכירו את השיניים שלי", הוא מחייך. "יש שם רופא שיניים מעולה שטיפל בי. הקורס היה קשה, אבל לא סבלתי יותר מדי. הרגשתי מצוין".
בתום הקורס שובץ כמפקד מחלקה בקורס מ"כים בחטיבה 906, וכעבור ארבעה חודשים עבר לתפקיד קצין "נמרים" בהכשרות של חטיבת גולני – האחראי להסמכת מפקדי "נמר" (נגמ"ש מתקדם).
ארבע שנים אחרי תחילת הקשר שלו עם בת זוגו, הם נפרדו. "היא הודיעה לי ביום ההולדת ה־21 שלי. שברה לי את הלב. הפרידה הזאת היתה יותר קשה לי מכל הפציעות שלי יחד.
"בכיתי אז, הייתי שבור לגמרי. אבל אלה היו הדמעות האחרונות שעלו לי בעיניים. מאז לא בכיתי. כדי להתאושש, שקעתי בפעילויות המבצעיות בצבא. מאוד עזרה לי המסגרת הזאת. החברים שלי היו לצידי כל הזמן".

"חובש שלף לי ברזלים מהגב"

במהלך מבצע צוק איתן שימש אבוטבול קצין "נמרים" בגולני ונכנס עם החטיבה לשכונת סג'אעיה בעזה. ב־20 ביולי 2014, לפנות בוקר, התרחש במקום אחד האירועים הקשים של המבצע. חמאס ירה טילים לעבר בית שבו התמקמו כוחות גולני, וכתוצאה מהירי נהרגו סגן מפקד גדוד הסיור, רס"ן צפריר בר־אור ז"ל, סרן צביקה קפלן ז"ל וסמ"ר משה אסנקו מלקו ז"ל. 13 חיילים נוספים ששהו בבית, ובהם סרן אבוטבול, נפגעו. זאת היתה פציעתו השלישית.
"אני זוכר שהיה אדרנלין מטורף. ירי, פיצוצים, אש. הרגשתי משהו לא נוח בגב, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות, הייתי עסוק בטיפול בפצועים".
רק שעות אחדות אחרי שהסתיים האירוע הקשה ביקש אבוטבול מהחובש שיבדוק את גבו המציק. "הוא אמר שיש לי כמה רסיסים בגב, והוציא ממני כמה ברזלים. רצו לפנות אותי לטיפול, אבל לא הסכמתי להתפנות. הייתי כולי באטרף, הרגשתי שאני חייב להמשיך להיות שם. להילחם. מה פתאום שאני אתפנה לטיפול רפואי כשיש כזאת מלחמה מסביב?"
אני שואל מי מחבריו נהרג לידו, ומי נפצע. "אני לא יכול לדבר על זה", הוא עונה בקול חלש. ניכר בו שמראות הקרב ההוא עדיין חיים בראשו. הוא לוגם מים ומבקש שלא נדבר שוב על יום הדמים בסג'אעיה. "מצטער, לא יכול".

"לבנה בראש מטווח קרוב"

אבוטבול נטל חלק גם באירועים קשים נוספים במהלך המבצע. כשקיר של מנהרה התמוטט ופצע אנושות את מפקד גדוד 12, סא"ל שי סימן טוב, הוא היה בין הראשונים שנזעקו למקום. כך קרה גם אחרי תקרית הפילבוקס, שגבתה את חייהם של חמישה לוחמי צה"ל. "שני האירועים האלה קרו מייד אחרי שנפצעתי בגב, אבל לא הסכמתי להתפנות. היה חשוב לי להישאר לסייע בכל הקרבות".
אחרי המבצע עבר לגדוד נצח יהודה. "ביקשתי לחזור לחטיבת כפיר, ובמיוחד לגדוד הזה", הוא אומר. "רציתי להתחבר לחיילים החרדים. אני בא מבית מאוד ציוני ופטריוטי, ואני עצמי חזרתי בתשובה, כך שהשילוב הזה איתם מאוד סקרן אותי".
תפקידו הראשון היה פיקוד על מחלקה בפלוגה המסייעת. "חלק גדול מהחיילים שלי באים מבתים הפוכים מזה שאני גדלתי בו. בתים שלא מעודדים בהם גיוס לצבא, שבחלק מהם הוקיעו את החיילים שלי וזרקו אותם מהבית כי בחרו לשרת.
"לשם רציתי להיכנס. להיות איתם, להוביל אותם, לעזור להם. מפקד ומחנך הוא אבא ואמא לכל דבר. חייל, ובטח חייל חרדי שלפעמים אין לו אפילו בית, חוֹם ומשפחה לחזור אליהם, צריך כתובת. הם ראו בי כתובת לשיחות נפש ולעזרה בכל תחום.
"עזרתי להם להתחיל את החיים מחדש, כשהם מנותקים מהמשפחה. חיפשתי להם דירות להשכרה ביד 2, הלכתי איתם לראות את הדירות, עזרתי להם עם החוזה.
"אני תמיד שם בשבילם. הם מדברים איתי לפני שהם יוצאים לדייט הראשון, מתייעצים מה לעשות ומספרים לי אחר כך איך היה. עד היום חיתנתי 26 חיילים שלי. לכולם עזרתי לסגור אולם, ליצור קשר עם הקייטרינג והדי.ג'יי, כל מה שצריך. העזרה הזאת נותנת לי המון סיפוק. הם משתפים אותי בהכל ואומרים תודה, מרגישים שאני נותן להם מכל הלב".
ב־12 ביוני 2015 הוזעקו סרן אבוטבול וחייליו לחלץ כוח של יחידת דובדבן והשב"כ, שהותקף בכפר ג'ילזון, סמוך לרמאללה. "בזמן שהתקרבנו אליהם זרקו עלי לבנה על הראש, מטווח קרוב. פינו אותי לבית חולים, ושם אבחנו לי סדק בגולגולת ועשו לי תפרים מעל העין.
"אחרי יומיים שחררו אותי מבית החולים, עם 40 גימלים. מה אתה חושב שעשיתי? נסעתי ליחידה שלי בבית אל וחזרתי לפעילות בשטח, עם התחבושת על הראש. עליתי לסיורים, עשיתי כל מה שצריך".
אלא שהפעם, ההחלמה הסתבכה. "התפרים שעשו לי מעל עין שמאל לא היו טובים, והרגשתי שהראייה שלי מיטשטשת. אחרי כמה ימים ממש איבדתי את הראייה בעין. שישה ימים לא ראיתי כלום. תפסתי אוטובוס לרמב"ם, ושם פתחו לי את התפרים, שחררו את הלחץ מהעין ותפרו אותה שוב. כבר באותו יום חזרתי לראות בעין, ואחרי כמה ימים חזרתי לצבא. זאת בכלל לא היתה שאלה מבחינתי".

"עשיתי באנג'י וצניחה חופשית, אבל אני מפחד מאוד רק מנחשים". אבוטבול
צילום: גיל אליהו – ג'יני
ולמרות הכל, לצד הלהט והנחישות, הצלקות נשארו. אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. "יש לי זיכרונות קשים מהאירועים האלה. מין פלאשבקים שבאים פתאום, והכל רץ לי בראש כמו סרט – כל הפציעות, כל הפעמים שראיתי חברים נהרגים לידי. כל קול נפץ מקפיץ אותי. בלילות קשה לי לישון, אני מתעורר מכל רעש קטן. זה לא קרה לי לפני הצבא.
"הלכתי לפסיכולוגים, אבל אחרי כמה שיחות הרגשתי שזה מספיק. שאני יכול להתמודד עם זה לבד. בסך הכל אני בסדר. מתפקד טוב. אני מרגיש שהעשייה בצבא, הפיקוד על החיילים וכל המשימות שיש לנו לבצע הם התרופה הכי טובה לכל מה שעברתי".
ב־5 בינואר 2016, במהלך אימונים בבסיס צאלים, הצטרף סרן אבוטבול כחונך לתרגיל של סיירת חרוב מחטיבת כפיר. אליו הצטרף כחונך חברו הטוב, סרן ישי רוסלס, שהיה מ"מ בפלוגה שלו.
"היתה הפסקת צהריים, ושנינו נכנסנו לאוהל לישון קצת. ישנו ממש אחד ליד השני. פתאום נשמע פיצוץ אדיר, רעש מחריש אוזניים ממש. בהתחלה חשבתי שירו עלינו קסאם. רק בהמשך הבנתי שזה היה פגז מרגמה, שנורה באימון אחר בבסיס ונפל עלינו בטעות.
"כל השטח התמלא בעשן. מייד קלטתי שישי שוכב לידי ולא זז. הבנתי שהוא נהרג. התקשרתי למפקד שלי ואמרתי לו שישי נפגע. חצי צה"ל היה שם באותו זמן, כך שהמון אנשים באו מייד וניסו לטפל בישי, לעשות בו החייאה. אבל הוא מת".
אבוטבול עצמו נפצע באוזניו כתוצאה מהפיצוץ, ושמיעתו נפגעה ב־50 אחוזים בשתי אוזניו. זאת היתה פציעתו החמישית.
הוא עוצר לדקה ארוכה. פוכר את אצבעותיו. "המוות של ישי היה מכה קשה. הוא היה חבר קרוב, שנהרג ממש עלי. אני שומר על קשר קרוב עם המשפחה שלו, מבקר אותם פעם בכמה חודשים. בתחילת השנה הייתי בחתונה של אחיו. האובדן הזה קשה לי מאוד".

החלום הגדול: להיות סמג"ד

אני שואל את אבוטבול אם הוא לא מרגיש שהגורל מנהל איתו משחק מסוכן. "אם אצטרך למות בקרב, אז אמות", הוא אומר ברצינות תהומית. "ברור לי שזה יכול לקרות במבצע או בקרב כזה או אחר, אבל אני לא חושב על זה. אני פה כדי לעשות את מה שצריך. ואם אדרש, אני הראשון שייצא להילחם, בלי לחשוב פעמיים. אוביל את החיילים שלי ואסתער. אני בטוח שכל הגדוד שלי ינהג בדיוק כמוני.
"אני הכי גאה בעולם להיות במדים. מסתובב בהם כמו טווס. להיות לוחם, להיות בשטח, תחת כיפת השמיים – זו הגשמה של חלום גדול. היעד הבא שלי הוא להיות סמג"ד".
מה אומרים הוריך על מה שעבר עליך?
"הם מאוד גאים בי ורוצים שאצליח בצבא. מצד שני, הם רוצים לראות אותי מקים משפחה. בגלל שאני שומר שבת, יש לי יותר זמן להיות עם המשפחה כשאני יוצא הביתה בסופי שבוע. אין טלפונים, אין בילויים, רק משפחה נטו. אפשר לדבר, להיות יחד".
אתה מקנא קצת באחים הקטנים שלך?
"לא, אני מאוד מפרגן להם על השירות שלהם".
לאחרונה יצא מקשר זוגי שנמשך שמונה חודשים. "הזוגיות חסרה לי, אני רוצה אהבה, אבל זה לא פשוט לבחורה להיות עם איש צבא שיכול להיות איתה רק פעם בכמה שבועות. אני מודע לזה.
"בחתונות של החיילים שלי, הם תמיד אומרים לי 'בקרוב אצלך'. אבל אני עוד צעיר. הכל יגיע בזמנו".
ואיך לא – הוא חובב אקסטרים. "עד היום כבר עשיתי באנג'י וצניחה חופשית. אני מת על נסיעות שטח בטרקטורון ומאוד אוהב לטייל בהרים".
יש משהו אחד בעולם שאתה מפחד ממנו?
"ברור. אני מאוד מפחד מנחשים".