טקס ההתייחדות השנתי לזכר חללי חטיבת "כפיר" התקיים ביום שלישי 29.8.17 באנדרטת הזיכרון בעפולה. הטקס התקיים במעמד:
- ראש המטה הכללי, רב-אלוף גדי איזנקוט
- מפקד פיקוד המרכז, אלוף רוני נומה
- מפקד עוצבת "עידן", תת-אלוף אבי גיל
- מפקד חטיבת "כפיר", אלוף-משנה ציון רצון
- המשפחות השכולות, מפקדי וחיילי החטיבה בעבר ובהווה ואורחים רבים נוספים.
להלן מילות נאומה המרגש של הגב' בגירה עידן, נציגת המשפחות השכולות:
טקס אזכרה שנתית חטיבת כפיר – עפולה 2017
ערב טוב מכובדיי כולכם..
חלמתי בהקיץ.. ובחלומי עברתי דרך מראה..
הלכתי במעלה מבוך החיים.. הגעתי למקום גבוה ומאיים..
פגשתי את איש הזמן… איש השעונים.. זה שמפעיל שעון אישי רגע אחרי שנולדים וסוגר אותו, לפי רשימות שמקבל, רגע לפני שמתים , ,..
מימינו ומשמאלו מיליוני שעונים פתוחים.. מתקתקים.. והוא בודק מי הגיע זמנו..
אץ ורץ על גשר צר.. תמיד עסוק.. לא נח לרגע..
בכל רגע נתון סוגר שעון.. סוגר חיים!!
ב- 19 באוקטובר 2003.. מיהר כתמיד לעבר הגשר.. הלך כמטורף בין השעונים ואחז בשעון הכחול הפתוח.. "ארז עידן", אמר בקול חסר רגשות.. זמנך הגיע.. ובבת אחת סגר!!!!!!
ובדיוק ברגע הזה.. בשעה 19:00 נפלת כעלה נידף על כביש האספלט השחור.. שבאחת הפך אדום..
לו רק יכולתי לעצור את ידו ששלח.. ולומר לו: אנא.. לא את ילדי בכורי.. שהרי הוא עלם קט.. שאך צמח לבחור יפה נפש וגוף.. הוא רק החל את חייו.. תן לו לאהוב.. לעזור.. לתת.. קח את שלי.. בבקשה.. אתה רואה? זה ההוא ליד הכחול.. צבעו סגול….
עצור!!! אני מתחננת בפנייך.. הנח לשעון הכחול.. בבקשה תן לו עוד חיים!!!!
שאלתי למה..חיפשתי בתוכי פנימה.. ואין לי תשובה סבירה.. כבר 13 שנה שאני מחפשת לדעת למה נסגר שעונך..
סיומו של גלגול, סיומו של תיקון – נראים לי אכזריים מידיי..
סליחה ארז שלי, סלח לי כי לא הועילו לי תחנוניי..
הערב, טקס זיכרון שנתי לילדים שהלכו ואינם, ילדים שבאחת הפכו לבוגרים, חיילים, קצינים ומפקדים.
חיילים שבלכתם השאירו לנו מעבר למורשת הקרב שלהם איכויות רבות, רגישות, דוגמא אישית אחריות, נתינה, אכפתיות, דאגה אמיתית לחברים ולפקודים, נחישות והקרבה.
הרגישו חובה לתת ולתרום לצה"ל ולמדינה.
ידעו כי אין לנו ארץ אחרת.
הילדים שלנו הם עכשיו מלאכים, ילדים שבעל כורחם היו למלאכים.. ילדים שנשארו צעירים.
שטרם הספיקו להשלים את מיכסת החיים המלאה שלהם והלכו כשהעתיד כולו עוד היה מונח לפניהם.
ילדים גדושי תוכניות לתור עולם, להקים משפחה, ופשוט לחיות..
לחיות – ולא להיטמן באדמה !!!!
ילדים אהובים שלנו.. התמונות שנשארו אחריכם.. הן בלבד שמזכירות ומראות את הזמן שעבר..
בגן – אתם יושבים בארגז החול.. משחקים..
בשבועות אתם עם זר פרחים וטנא ביד..
בכל יום הולדת – אתם עם זר על הראש ועוגה בצורות.. ועוד יום הולדת.. ועוד אחד..
מהגן לכיתה א.. מסיימים יסודי והזמן לוקח אתכם לחטיבת ביניים.. ומשם לתיכון..
הפכתם מתינוקות – לילדים – לנערים– לעלמים – לבחורים.. ומשם לחיילים במדים..
ועוד תמונה עם האחים.. פה אתם מחובקים אתם .. ושם מנשקים.. ובאחרת אתם עושים פרצוף מצחיק למצלמה..
תמונה עם חברות.. ועם חברים…. תמונה עם אבא.. ועם אמא גם..
המון המון תמונות- המון מעברים בזמן..
וכך רצות להן התמונות אצלנו בראש.. תמונה ועוד תמונה.. כל קליק על המצלמה הקפיא רגע מחייכם.. רגע איתכם.. רגע בזמן.. כן .. אותו הזמן שביום ההוא עצר את חייכם.. ואנחנו לא יכולנו לו!!!
אנשי הצבא בכל הדרגות, – לנו המשפחות השכולות, שכל עולמנו חרב, היחס והמילה הטובה מצד החיילים והמפקדים בצה"ל הם קרן אור שמאירה את ביתנו שבו כבה האור מהיום בו בנינו נהרגו.
תמיכה ריגשית זו מאפשרת לנו, שנשארנו מלאים בכאב ובגעגוע, לאסוף כוחות כדי להמשיך ולתפקד עם ילדינו שאיתנו ולהיות מסוגלים להיות שופר למהותם של ילדינו שאינם איתנו פיזית, אלה בנשמה.
קטונתי מלתת לכם עצות מקצועיות, אך אנא, אנא זיכרו שכל חייל הוא נשמה בפני עצמה.. אדם בפני עצמו, עם כבוד וערכים, עם משפחה שמחכה בבית.
אז אנא מכן, אני מתחננת ומבקשת, עכשיו תורכם להרים את הכפפה לכוון הנכון, לכיוון של החיים!!
שימרו לנו על הילדים שאנו שולחים להגן על המולדת, כי מאחורי כל חייל שנהרג, עומדת משפחה שלמה שנהרסה, משפחה שלמה שכבר לא מחייכת מתוך אושר.
משפחה שכל חיוך שלה מלווה בעצב ובכאב על אלה שחיוכם נדם.
אין לנו שבתות וחגים, רוב לילותנו לבנים, יושבים ומחכים שיחזור זה שנפל.. זה שחלל. בוכים את ילדינו שילדנו ואיבדנו. מתגעגעים בטירוף..
לכם, חברי למשפחת השכול, אומר כי אין דרך מתאימה יותר להנציח את זכר יקירינו שנפלו, מאשר לבחור בחיים שהם כל כך אהבו.
ולכן ניקח על עצמנו לשאוף לכך, יהיה אשר יהיה.. ובכך לכבד את דרכם שהיא אהבת החיים ואהבת האדם.
כל אחת ואחד מהנופלים יצר משהו בחייו כאן, אמר משהוא חשוב, התחיל משהו משמעותי..
אפשר להמשיך אותם, לא רק לזכור…
אני לכשעצמי יחד עם ילדיי הנפלאים עומרי ותומר – ממשיכה לקחת אנשים בדרך אותה סלל ארז בני, ממשיכה ומפתחת את דרכו, שבגיל כה צעיר ידע לתמוך ולדחוף חברים ופקודים ליותר אמונה בעצמם, רצון להתקדם ולהיות מחוייבים לדרך. הם הגיעו להישגים והגשימו מטרות שהם מודים שארז הטווה יחד עמם.
מזכירה להם שהכל בראש וכל אחד יכול – כמו שאמר ארז לפקודיו..
השפעתו עליהם ניכרת אפילו עד היום. אני החלטתי להמשיך ולפתח את "דרך ארז" .
"דרך ארז" זהו מיזם שמתקיים זו השנה השביעית.
מיזם בו נוטלים חלק בכל שנה 300 תלמידים לפני גיוס, חיילים מגדוד דוכיפת וחטיבת כפיר, מג"דים, קצינות הנפגעים, סמחט"ים ומחטי"ם…. בשיתוף עם יד לבנים ואגף החינוך. המיזם עוזר לאנשים להגשים את עצמם וסוג של הכנה לגיוס… זו דרכי להנציח ולקיים את שהנחיל ארז, לי ולנו.
ארז שלי, זוהי מישנתך – מבטיחה שאעסוק בה כל עוד ליבי פועם ונישמתי באפי.. כל עוד לא הגיע איש הזמן אל שעוני שלי ..
את הזיכרונות.. הגעגועים והכאב על שנסגר שעונם של ילדינו, אף אחד לא יוכל אף פעם לעצור.. גם לא איש השעונים..
לכל חיילי צה"ל באשר הם, אני מתפללת לחזרתכם בשלום מכל משימה ומכל פעילות.
ולך ארז שלי, אני רוצה שתדע שעבורי, הכאב והגאווה כרוכים יחדיו. הכאב על האובדן והגאווה עליך – האדם!
ילדים שלנו, אוהבים אתכם ומתגעגעים כל הזמן.. ברגע שעבר, ברגע הזה.. וברגע הבא גם..
מצ"ב סרטונים ותמונות מהטקס:
צילום ועריכה YoStudios כל הזכויות שמורת ©
[print_gllr id=3881]
