"חזרתי לשמור על הבית": החיילים שנפצעו בפיגועים ובחרו לשוב לשירות קרבי
אור בן הרוש ויונתן אבלחק, נלחמו על מנת לחזור לחטיבתם "כפיר", לאחר שנפצעו בפיגועי דריסה ודקירה ועברו תהליך שיקום. "אחרי שעוברים דבר כזה מבינים את החשיבות להגן על האנשים"
יונתן אבלחק. (צילום:דובר צה"ל)
אור בן הרוש, בן 21 מחיפה, תמיד חלם להיות לוחם וכשהגיע הרגע להתגייס לצה"ל הוא בחר לשרת בגדוד "נצח יהודה" בחטיבת "כפיר". לפני שנה, ביום שישי ה-4.12.15, במהלך פעילות מבצעית בכפר סילוואד, מחבל דרס אותו ושני חיילים נוספים: "אני זוכר שהתגובה הייתה מהירה מאוד. פעלנו כמו שצריך ונטרלנו אותו מאוד מהר, אבל את הפגיעה עצמה אני לא זוכר".
"יצאנו לפעילות מבצעית בכפר סילוואד. זרקו שם הרבה בקבוקי תבערה ואבנים לכביש 60. היינו בתחילת הכפר ופתאום, עוד לא הספקנו להגיע לבטונדות, פתאום ראינו רכב נוסע לעברנו וקלטנו שהוא בא לדרוס אותנו. הרכב טס לעברנו, ממש נסע מהר בכוונה לדרוס אותנו. נטרלנו אותו לפני שהוא פגע בנו אבל הוא עדיין המשיך לנסוע".
מה אתה זוכר מאותו הרגע?
"כשהבנתי שמחבל בא לדרוס אותנו, לקח איזו שנייה עד שהבנתי מה קורה. אני לא זוכר את הרגע שהוא דרס אותי, אני רק זוכר שאחרי כמה שניות הייתי על הרצפה עם רגל שבורה. אנחנו בגדוד 'נצח יהודה' מאוד מאמינים, זה הכל משמיים", אומר בן הרוש. "אני לא יודע למה זה קרה אבל כנראה זה היה צריך לקרות.
"עוד לפני שנדרסתי היו שם ניסיונות דריסה וגם אחרי. היו כל מיני ניסיונות גם בגדוד שלנו כך שמכינים אותנו מראש לסיטואציות האלה. כמובן שלא ציפיתי לזה אבל ידעתי שזה אזור שהוא חם. אחרי שזה קרה שמחתי שנטרלנו את המחבל ושאין נפגעים לכוחותינו באופן חמור. כולם היו במצב בסדר ולא בסכנת חיים".
"לקח שנייה עד שהבנתי מה קורה". אור בן הרוש. צילום: דובר צה"ל
מיד לאחר פיגוע הדריסה פונה בן הרוש לבית החולים "שערי צדק" בירושלים שם היה מאושפז במשך מספר ימים ואז שוחרר לביתו להמשך תהליך השיקום. "הייתה התלבטות מה לעשות עם הרגל, אם לנתח או לא", מספר בן הרוש. "היה חשוב לי לחזור לגדוד ולמרות שיכולתי בקלות לצאת מהצבא או לצאת לתפקיד עורפי, בחרתי לחזור ולהיות לוחם. אני חושב שזו שליחות, רציתי לחזור ולהגן על המדינה והתושבים".
היו רגעי משבר?
"מכיוון שאני מאמין שהכל לטובה אז לא הסתכלתי על זה כנקודת משבר. היינו שם כוח של 10 אנשים והוא בקלות יכול היה לדרוס את כולנו, ניצלנו בנס".
את תהליך השיקום עבר בן הרוש בבית החולים 10 בחיפה, שם עשה מידי יום טיפולי פיזיותרפיה. "ביקרתי אצל הרבה רופאים כדי להחזיר את הרגל לקדמותה כי רציתי לחזור לחברים שלי. הייתי עם קביים, מגובס ולא יכולתי כל כך לדרוך עליה אבל הרופאים האמינו בי שאני אוכל לחזור להיות לוחם. הם האמינו שאם אני אעבוד ואחזק את הרגל לא יורידו לי פרופיל".
הרכב מפיגוע הדריסה. "טס לעברנו". צילום: דוברות מד"א ירושלים
בחזרה למקום הפיגוע
כחצי שנה מיום הפיגוע אישרו הרופאים לבן הרוש לחזור לחבריו בגדוד. "חזרתי לפעילות מבצעית מלאה", הוא מדגיש ומוסיף כי הוא אף חזר לאותו המקום בו נפצע. "הגזרה עדיין נורא חמה וקורים דברים אז חזרנו לשם. חזרתי לזירת האירוע זה עשה לי פלשבק. הייתי די בהלם, דרכתי בדיוק איפה שנפצעתי. בהתחלה נרתעתי מהמקום, הסתכלתי כל הזמן אחורה, הייתי יותר ערני. זו הייתה תחושה מוזרה אבל תחושה טובה של לחזור למקום ולהתמודד, לעשות את העבודה, את מה שדורשים מאיתנו".
מה מצבך הפיזי היום?
"יש כאבים מסוימים ברגל, זה לא החלים לגמרי אבל היא במצב הרבה יותר טוב ממה שהייתה. אני צריך להמשיך טיפולי פיזיותרפיה ואז היא תהיה במצב עוד יותר טוב".
יונתן אבלחק, בן 20 ממבשרת ציון, לוחם בגדוד "דוכיפת" בחטיבת כפיר, הספיק לשרת רק חודשיים בצבא לפני שנפצע בפיגוע דקירה בחברון ב-29.10.15. "בדיוק סיימתי טירונות והגעתי לאימון מתקדם שם שלחו אותנו לתגבר כוחות מג"ב וגבעתי. ביום הפיגוע הייתי צריך לקום לשמירה, הכל היה רגיל. חבר שלי עלה לעמדת השמירה ואני עליתי אחריו. הוא כבר נכנס לבוטקה, אני עליתי מדרגה וכשהסתובבתי היה מאחורי המחבל".
למה הסתובבת, הרגשת משהו?
"זאת שאלה שאני שואל את עצמי עד היום. זה פשוט קרה, הסתובבתי והוא כבר היה מאחורי. לימדו אותנו מה לעשות במצבים כאלה ונשאר לי לתפעל את האירוע. הוא היה עם סכין שלופה ואני צעקתי 'מחבל מחבל'. נתתי לו מכה על הפנים והתעמתנו על הרצפה".
במקביל, לקצין המג"ב שהיה בעמדה היה מעצור בנשק, אך הוא הצליח לתפעל אותו במהירות ולירות במחבל שבינתיים הספיק לדקור את אבלחק בראשו והחל לברוח.
מה חושבים ברגעים כאלה?
"הכל היה מבולבל, זו לא סיטואציה שאפשר להסביר. הבנתי מה קורה – יש מחבל שכרגע הדבר היחידי שהוא רוצה זה להרוג אותי".
הקצין הצליח כאמור לנטרל את המחבל ואת אבלחק פינו כשהוא בהכרה מלאה לבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים. הוא היה מאושפז שבוע כשהוא סובל מסדק בגולגולת, לפני ששוחרר להמשך תהליך השיקום בבית.
"פה התחיל כל הבלגן", נזכר אבלחק. "ישר רציתי לחזור לשרת ואמרו לי שאני לא יכול. רצו להוציא אותי מהצבא אבל נלחמתי על זה. אמרו לי לחכות בבית עד שאולי המצב ישתפר".
במשך ארבעה חודשים אבלחק עבר טיפולי שיקום ולאחר עזרה של מפקדיו הוא חזר לגדוד. "לא יכולתי לחזור למחזור שלי ולחברים שלי, חזרתי למחזור מתחתי. היה קצת קשה להתאקלם בהתחלה. חזרתי אחרי ארבעה חודשים בבית, לא לחברים שלי, למפקדים חדשים אבל תמכו בי".
למה היה לך חשוב לחזור לגדוד, לא פחדת אחרי הפציעה?
"ממש לא, אני לא חושש. אני יודע מה אני עושה ולמה חזרתי, זה מה שרציתי לעשות. חזרתי כדי להגן על הבית, על האזרחים. זה משהו שצריכים לעשות ולא צריך לברוח מזה. רציתי לחזור, להוכיח שלא משנה מה הם ינסו לעשות הם לא יצליחו".
למעלה משנה חלפה מפציעתו של אבלחק, שבינתיים יצא לקורס מ"כים ונדמה שהפציעה השפיעה עליו הרבה מעבר לפגיעה הפיזית. "אחרי שאתה עובר דבר כזה אתה פתאום מבין מה אתה עושה ביומיום. פתאום אתה מתחיל להבין את החשיבות שאתה עומד במחסום ומגן על האנשים שגרים מעבר, זה נותן הרבה יותר משמעות לשירות שלך. בלי העזרה מהמפקדים, מהמערכת, מהמשפחה, לא בטוח שהייתי חוזר, בזכותם אני פה".
