בקיץ 1991 הוענקו לי דרגות הקצונה ברחבת המסדרים בבה"ד 1. בטקס צפה סבי ז"ל שהתרגש עד דמעות. כמו כל צבר ממוצע שנולד בארץ והכל כאן מובן לו מאליו, התייחסתי לדמעותיו בציניות הישראלית הידועה.

אז לא ידעתי כי מאחורי דמעותיו של סבי הסתתרה תחושת גאווה של ילד יהודי בן 14 שהושפל בגולה, במדינה בה נולד, אך אף פעם לא ירגיש שייך. עבור סבי, העובדה כי נכדו הפך לקצין לוחם בצבא הישראלי לא היתה מובנת מאליה.

גיוס דור חדש של לוחמים לחטיבת כפיר מזכיר לי את סבי ואת השאלה מתי הפכה החירות הישראלית למובנת מאליה? יש לנו עצמאות אחרי 2000 שנות גלות – מובן מאליו. יש לנו מדינה ריבונית עם רשות שופטת, רשות מחוקקת ורשות מבצעת – מובן מאליו.

יש לנו תרבות ישראלית – מובן מאליו. יש לנו צבא וארגוני ביטחון ששומרים עלינו – מובן מאליו. אבל לסבים ולסבתות שלנו, שחוו חוויות אנטישמיות והיעדר חירות והגיעו לכאן מארבע קצוות תבל, זה כנראה אף פעם לא היה מובן מאליו.

הדור שלנו קיבל מתנה שדורות שלמים בקושי העזו לחלום עליה, ופיללו עבורה – "בשנה הבאה בירושלים הבנויה"; אסור לנו לקבל מתנה זו כמובן מאליו. יש להתייחס לחירות כנכס הכי גדול שקרה לנו, ולשמור עליה מכל משמר. להבין שהשירות בצבא הוא זכות גדולה. מעל הכל, זיכרו כי אין מובן מאליו כפי שאין דבר העומד בפני השקעה וכוח רצון.

כ־500 בני נוער ייפרדו הבוקר מהאזרחות, ויצטרפו לשורות לוחמי חטיבת כפיר.

אני וכל מפקדי חטיבת כפיר נעמול יומם וליל כדי לחשל את רוחכם וגופכם, ולהכין כל אחד ואחד מכם להילחם בטרור ולהגן על הבית.

מחזור גיוס נובמבר 2016, ברוכים הבאים בשעריה של חטיבת כפיר.

•   •   •