אלוף טג'יקיסטן בקרב מגע הפך לוחם בכפיר

לתרומה מאובטחת לחיילי החטיבה בגיל 14, כשלפניו קריירה מבטיחה באמנות לחימה, עלה ספאר נסייב, בן לאם יהודיה ואב מוסלמי לישראל. כשלא קיבל צו גיוס התעקש לשרת, התנדב ליחידה קרבית והפך לוחם בחטיבת כפיר

מירית קושניר סטרומצה פורסם 28.4.16   06:04

פורסם ב:
לכתבה המקורית – לחץ כאן

לפני חמש שנים, כשמשפחתו עזבה את טג'יקיסטן, היה ספאר נסייב שקוע בהכנות לנסיעה לתחרות אליפות אסיה. הנסיעה לתחרות התבטלה בגלל העלייה לישראל, ונסייב, אז בן 14 וחצי, נחת אל תוך המציאות הישראלית המורכבת בעכו ביחד עם אחותו, סיטורה, המבוגרת ממנו בשלוש שנים, ועם אביו המוסלמי ואמו היהודייה. הוא לא ידע עברית, ומהחודשים הראשונים בארץ הוא זוכר בעיקר הסתבכויות בקטטות בשכונה והרבה דמעות.

היום, כשהוא כמעט בן 20, לאחר שהתנדב לצה"ל והפך לוחם בהכשרה בחטיבת כפיר, הוא אומר שהכל לטובה: "החיים מובילים לפעמים למקומות בלתי צפויים, אבל היום ברור לי שכאן הבית שלי, וטוב לי פה. הבנתי את זה כשלא קיבלתי צו ראשון כמו חברי, מכיוון שאני תושב קבע ולא אזרח המדינה. נלחמתי כדי שיגייסו אותי. חשבתי על כך שתמיד יש מי ששומר עלינו במדינה, ועכשיו הגיע תורי, ואני אעשה את זה הכי טוב שאפשר".

מה אמר אביך על השירות בצבא?

"כולם היו בעד השירות בצה"ל, אבל אף אחד במשפחה לא רצה שאהיה לוחם. אמא נלחצה, והיו הרבה ויכוחים בבית סביב הגיוס. בסוף פשוט הודעתי להם שאני הולך להגן על המדינה. נקודה. אמרתי שאנחנו בארץ כבר כמה שנים והכל טוב, ועכשיו אני הולך לתרום את חלקי. הוויכוח נגמר".

לחימה ללא נשק

הוא נולד בטג'יקיסטן, ברית המועצות לשעבר, בעיר חודג'נד, השנייה בגודלה והמרכז המסחרי והתרבותי של צפון המדינה. אמו, סייראם, ואביו, סוכרוב, עבדו ברכבת. "לא פגשתי שם יהודים מלבד המשפחה שלנו", הוא אומר, "ולא חווינו אנטישמיות. באופן כללי, לא דיברו על דת ולא שאלו שאלות בעניין. הייתי היהודי היחיד בכיתה ובשכונה, ובטח בין היהודים הבודדים בעיר".

מגיל צעיר החל להתאמן בקרב מגע צבאי: "בן דוד של אבא היה מאמן באמנויות לחימה, ואבא אמר שזה משהו שכל גבר צריך לדעת. הוא אמר שאצטרך את זה

"הייתי טוב בזה. הייתי בנבחרת טג'יקיסטן לנוער, והשתתפתי בהרבה תחרויות. קיבלתי תואר חצי מאסטר, שהוא הכי גבוה לגילאי 16. בשלב הראשון לקחתי את הגביע של העיר שלי, אחר כך של האזור, וב-2010 לקחתי את אליפות המדינה של טג'יקיסטן לנוער. השתתפתי בכנסים. לא נלחמתי כדי לקבל גביעים. נלחמתי כי נהניתי מזה, אבל עד היום אני שומר על הגביעים, על התעודות ועל דיסק מיוחד שאבא עשה בשבילי.

בתחרות האחרונה בטג'יקיסטן אבא הזמין צלם שתיעד שני קרבות שלי, ועכשיו הדיסק והגביעים הם הדברים הכי יקרים לי. גם חברים שלי התאמנו. טג'יקיסטן משקיעה בספורט תחרותי. רציתי להמשיך הלאה והתאמנתי לקראת תחרות אסיה, שהתקיימה במרס 2011. אם הייתי מגיע בתחרות זו לאחד משלושת המקומות הראשונים, הייתי ממשיך לתחרות הבינלאומית ויכולתי לקבל תואר מאסטר בינלאומי. היה קשה לוותר על זה. בכיתי כשההורים אמרו שאנחנו עוזבים לישראל".

בעקבות הדודה

הרצון לעלות לישראל היה של האם היהודייה, שדודתה מתגוררת בפרדס חנה. האם נהגה לבקר את הדודה בישראל פעם בשנה, אבל נסייב מעולם לא הצטרף לביקורים אלה ולא חשב שישראל תהפוך לביתו. "הרצון של אמא לעלות היה עצום. היא חזרה מהביקורים בארץ עם צילומים ועם דיסקים של חגיגות בר מצווה שחגגו כאן. אמא תמיד אמרה שהחיים בישראל טובים והאנשים טובים, ושדודה אירינה היא הדודה הכי טובה בעולם.

"הקשבנו לסיפורים והתרגשנו איתה, אבל לא חשבתי שבאמת נבוא לכאן. כשדודה אירינה חלתה, אמא החליטה שהיא רוצה שנבוא לחיות בארץ. ההורים ניסו לעלות עוד ב-98', אבל היתה בעיה שמנעה מאיתנו. אמא לא ויתרה. היא דיברה על ישראל יותר ויותר, ופתאום התברר שיש לנו אפשרות לעלות, אבל צריך להזדרז ולעשות את זה לפני שימלאו לאחותי 18. זה השאיר לנו חודשים ספורים לסדר הכל".

איך אביך התייחס אל רעיון העלייה?

"אבא לא התנגד. הוא רצה שהמשפחה תישאר ביחד. אמא מאוד רצתה, והוא לא התווכח. גם אני האמנתי באמא שלי. סמכתי עליה, והייתי בטוח שהיא יודעת מה טוב בשבילי. כמה בכיתי כשארזתי את הגביעים. השארתי שם את כל החברים שלי, את בית הספר והאימונים, את כל החיים שלי. לאמא יש שתי אחיות שעלו לארץ קצת לפנינו, ושני אחים שנשארו שם. באנו לעכו בעקבות אחת האחיות, שגרה כאן. לאבא יש שישה אחים, וכולם נשארו בטג'יקיסטן".

ב-2011 המשפחה נחתה בישראל, ודירה קטנה בשיכוני צפון העיר הפכה לביתה החדש: "אבא שלי חילוני, לא מתייחס לדת, ובעצם לא ידענו שבעכו חיה קהילה מוסלמית די גדולה. אמא יותר מחוברת לדת, וגם בטג'יקיסטן היא תמיד הדליקה נרות שבת וציינה את החגים היהודיים. עוד כילד סיפרו לי שבישראל גם אנשים מבוגרים מתחפשים בפורים, ואני לא האמנתי".

איך הסתדרת בארץ בלי ידיעת השפה?

"היה קשה. חשבתי שישראל היא מקום יפה, אבל לא הבנתי אף מלה בעברית, והכל עיצבן אותי. הגעתי לכאן באמצע כיתה ח'. רשמו אותי לבית הספר עלייה שנייה, והסתבכתי באופן קבוע בתגרות בבית הספר ובשכונה. לא הבנתי איך אנשים פה לא שומרים על הפה, זורקים קללות בלי חשבון. אצלנו לא מקללים, ואני לא מתרגל לכך עד היום".

תעודת בגרות מלאה

בסיום כיתה ח' היה זה דווקא אביו המוסלמי ששלח אותו לפנימייה יהודית דתית: "אבא ראה מודעה של כפר הנוער הדתי 'הודיות', והציע שאלך לראות איך זה. נסעתי לגיבוש של יומיים ואהבתי את המקום. יש שם הרבה עולים חדשים דוברי רוסית, והרגשתי בנוח. השותפים שלי לחדר היו בחור אתיופי שדיבר איתי באנגלית, ובחור סיני שידע רוסית – קיבוץ גלויות אמיתי. הפכנו לחברים טובים. למדתי עברית רק כשהם החליטו להפסיק לתרגם עבורי, עד שאלמד את השפה. זה עבד. היה לי טוב שם. הלכתי עם כיפה, שמרתי שבת. למדתי יהדות והבנתי את משמעות החגים. סיימתי את 'הודיות' עם תעודת בגרות מלאה, ונשארתי בקשר עם החברים. אנשים טובים הם אנשים טובים בכל מקום".

בפנימייה שינה את שמו לישראל, כדי להקל על החברים ששיבשו את שמו וכדי לגבש זהות. אמו שינתה את שמה מסייראם לשרה, ואחותו הפכה מסיטורה לאסתר. היום הוא מדבר עברית טובה ומשתמש בטבעיות בסלנג. בתעודת הזהות שלו הלאום אינו מצוין, ובמקומו נכתב "רשיון לישיבת קבע".

"זו הסיבה לכך שכאשר חבריו החלו לקבל בדואר את מעטפות הצו הראשון, נסייב לא קיבל. "תמיד רציתי להיות לוחם", הוא אומר. "אני לא חושב שהייתי מתנדב לצבא טג'יקיסטן, אבל בוודאי הייתי ממשיך עם ספורט הלחימה. בישראל היה לי ברור שאני רוצה להגן על המדינה. אמרתי למדריכה בפנימייה שאני רוצה להתנדב, וביקשתי ממנה עזרה. היא הציעה שנכתוב ללשכת הגיוס ונבקש להתחיל בהליך מיון, ובעקבות המכתב קיבלתי צו ראשון.

רציתי להיות טייס או להתגייס ל-504 במודיעין, אבל זה לא הלך. הייתי צריך להתגייס למחו"ה אלון – מרכז חינוך והשכלה ע"ש יגאל אלון, בסיס צבאי שמכשיר חיילים מאוכלוסיות ייחודיות – אבל לא היה מקום שם. בסופו של דבר אמרו לי לבחור מבין חטיבות החי"ר הרגילות, ובחרתי בחטיבת כפיר. לאחר כל הפניות שלי לקצינים בניסיונות להגיע לאן שרציתי, אני מודה שהתאכזבתי. הרגשתי שכל העבודה שהשקעתי בכתיבת מכתבים, ראיונות ושיחות טלפון – הכל ירד לטמיון. היום אני כבר לא מרגיש כך, כי טוב לי גם פה".

חולם על טייס

בנובמבר האחרון התגייס, כשהוא מבוגר בשנה מהמתגייסים האחרים: "ידעתי שאני רוצה להיות לוחם בצבא. תמיד אהבתי את הספורט ואת האתגר, ואני מרגיש שזה המקום הכי משמעותי בשבילי לתרום. יש בפלוגה שלנו בחורי ישיבה, וגם הם מעט יותר מבוגרים מהאחרים, כך שאני מרגיש בנוח. החבר'ה בפלוגה, כולם חברים שלי. יש אצלנו אחלה אנשים. הייעוד של חטיבת כפיר הוא לשבת באזור איו"ש, וככל חטיבות החי"ר, אנו עסוקים בלוחמה הבסיסית – מבצעים פעולות יומיות ונמצאים תמיד במוקדי החיכוך. כרגע אני בשלב ההכשרה, וכמתנדב, אני אמור להשתחרר אחרי שירות של שנה וארבעה חודשים. נכון שלא הגעתי בדיוק למקום שרציתי, אבל למרות הכל, הדברים הסתדרו. על רעיון הטיס לא ויתרתי, ואני מתכוון ללכת לקורס טיס אזרחי אחרי הצבא ולהיות טייס בחברת תעופה מסחרית, או להתפרנס כטייס פרטי".

ומה בעניין ההיאבקות?

"אני לא משתמש יותר ביכולות הלחימה שלי. ניסיתי להיכנס למועדונים דומים בארץ, אבל הסתבר שזה לא באמת דומה, ולכן ויתרתי".

היום הוא טרוד יותר במחשבות אחרות. הוא שוקל להתגייר, ובלי קשר, מתכוון גם לפתוח בהליכים לקבלת אזרחות ישראלית.

אתה יהודי בגלל אמך.

"נכון, בגלל אמא אני לא חייב להתגייר, אבל אני רוצה לעשות זאת כדי שהדבר לא יהיה רק כתוב על הנייר, אלא שיהיה יותר עמוק בלב. אני רוצה להתגייר בשביל עצמי, כדי להרגיש שאני יהודי באמת. בפנימייה היה לי טוב לשמור שבת ויום כיפור. כשיתאפשר לי, ארצה לצאת לקורס 'נתיב', מסלול הגיור בצבא. ואני גם מתגעגע לטג'יקיסטן. אני בקשר עם החברים מבית הספר דרך תוכנה מיוחדת בפייסבוק, בשפה הרוסית. חלקם לומדים ברחבי העולם, אבל בקיץ הם יחזרו, ואז אולי אסע אליהם לביקור קצר ואז אחזור הביתה".

לתרומה מאובטחת לחיילי החטיבה