משפחה לוחמת: חיילי "דוכיפת" עולים לתרג"ד בצפון

"כל יום יש מעצרים, סיורים והפגנות, זה נהפך לחלק מהשגרה"

צילום : ים טרייבר, עיתון "במחנה"

מרחוק, יער אודם ברמת הגולן נראה כמו שדה קרב נטוש. האמרים צבאיים ניצבים בין עצי האלון הרבים ונגמ"ש בולט בזרותו על רקע הפריחה האביבית. ככל שמתקרבים, נראות יותר ויותר נקודות ירוקות מפוזרות על פני קרחת היער. אלו לוחמי גדוד "דוכיפת" של חטיבת כפיר, שוכבים בצל צמרות העצים ונהנים מרגעי חסד מועטים של מנוחה, ביומו האחרון של תרגיל גדודי ארוך ומאתגר. התרג"ד הוא חלק מאימון חטיבתי רחב היקף, במהלכו מבצע כל גדוד תרגיל עצמאי בשטח בן מספר ימים. למרות שהתרגיל נערך בצפון, מדגישים בגדוד כי הוא מאמן את הלוחמים ללחימה בכל זירה. "עבור חיילים שעלו עכשיו מהמסלול, לקחת לראשונה בחייהם חלק בתרג"ד זה משהו משמעותי", אומר סרן מתן קומה, מפקד פלוגת המסלול שעלתה לגדוד לפני שבועיים. "כשהם רואים טנקים וכוחות הנדסה, הם מבינים שהם חלק ממשהו גדול. זה נורא חשוב לחיבור שלהם לגדוד. כשפלוגת מסלול חדשה מגיעה לגדוד ושבועיים אחרי היא כבר משתתפת בתרג"ד, זה מחבר ומאחד את הלוחמים".

כשהחושך יורד, הנקודות הירוקות קמות ומתאספות. כל אחד מצטרף לפלוגתו על מנת לקבל מהמפקדים את ההנחיות לתרגיל המסכם: דימוי השתלטות על הכפר הדרוזי בוקעתא, בו חלק מחיילי הגדוד ידמו אויב אותו יש לנטרל. חיילי פלוגת המסלול מקיפים את סרן קומה במעגל ומקשיבים. "כשאתם נכנסים לכפר אתם שומרים על צמדי ברזל", מורה סרן קומה לחייליו, "לא משנה מה קורה, אתם לא נפרדים. זה הכי חשוב בגלל סיבה אחת מרכזית", הוא עוצר לשנייה, ואז ממשיך ומדגיש כל מילה, "מבחינתי, אין דבר כזה שיש לנו חטוף".

"כשפלוגה חדשה משתתפת בתרג"ד, זה מחבר ומאחד את הלוחמים"

צילום : ים טרייבר, עיתון "במחנה"

שגרה מתוחה

לאחר שלוחמי הגדוד מתמקמים בעומק הכפר, כל צד תופס את עמדתו. כוחות הגדוד שמדמים את האויב מתבצרים מאחורי בתים ובתוך חצרות, ומרחוק ניתן לשמוע את הכוח הנגדי מתכונן לקראת הכרעת ה"אויב". כל צד מתחיל לסרוק את השטח הקרוב אליו, ודממה יורדת על הכפר. הם אורבים אלה לאלה, רוצים ליהנות מיתרון ההפתעה. אפשר לחוש את המתח באוויר, אפילו שהסיטואציה אינה טומנת בחובה סכנה אמיתית. כאן, בין המבנים, מורגש שהם פועלים במגרש הביתי שלהם. כחטיבה המתמחה בלוחמת שטח בנוי, שייעודה המרכזי הוא בט"ש באזור יהודה ושומרון, אין מי שיודע להתמודד עם אתגרי השטח הבנוי כמוהם.

"אנחנו חטיבה יחסית חדשה, שיותר ויותר רוצים להגיע אליה. היום- יום שלנו מאוד מעניין ומשמעותי בעיניי. ביהודה ושומרון יש הרבה שטחים שחיים בהם יהודים יחד עם פלסטינים, לכן יש שם הרבה פעולות טרור, וההתמחות באירועים כאלה היא משהו שמייחד אותנו", אומר סמ"ר אברהם יבניאלי, לוחם במחלקת המרגמות של הפלוגה המסייעת. "לכל חטיבה יש את הכוח והייחוד שלה. הייחוד שלנו זה יהודה ושומרון. ההתמקדות שלנו בלוחמה בשטח בנוי, ריבוי מעצרים והבנה מעמיקה של מתאר השטח המורכב הזה", הוא מסביר. "יש לנו בט"ש מאוד פעיל בגלל שאנחנו נמצאים באיו"ש, שזה מקום שמספק אתגרים על בסיס קבוע. אנחנו לא תופסים איזשהו קו שקט ורק עולים לעמדות ומשתעממים שם, או נתקלים פעם בכמה שבועות באבן שנזרקה למקום הלא נכון, כמו בהרבה קווים אחרים", מוסיף סמל אור חליוא, מ"כ בפלוגה המסייעת. "אנחנו תופסים קווים שהם פעילים באופן תמידי, כל יום יש מעצרים, סיורים והפגנות, זה נהפך לחלק משגרת היום-יום שלנו. זאת שגרה מאוד קשה, אבל כמו כל שגרה, מתרגלים אליה".

במהלך ההמתנה בכפר, כאשר הם מחכים להגעת כלל כוחות הגדוד, משחק כדורגל עם ילד מקומי מהכפר הופך לאטרקציה המרכזית של הערב. "השבוע הזה תרגל אותנו בכל התרחישים אליהם אנחנו צריכים להיות מוכשרים – פשיטות, לחימה בשטח בנוי, סבוך, פתוח והררי. דימינו כניסה למתאר הצפוני", אומר סרן רן כהן, מפקד הפלוגה המסייעת של הגדוד. "תרגיל ניהול האש היה התרגיל המרכזי של הפלוגה, במהלכו שיתפנו פעולה עם כוחות תותחנים, שריון ו'רוכב שמים'. אני מאוד מאמין בגדוד ובחטיבה ובטוח שנמשיך להוכיח את עצמנו בכל מתאר, אם זה בבט"ש, בלחימה או באימונים", הוא מוסיף. "הגדוד הזה עומד בכל משימה שניצבת בפניו וזה הרבה בזכות המפקדים והלוחמים שעומדים לרשותו", מחזק את דבריו סרן קומה. "מרגישים את המוטיבציה שלהם, הם רוצים להצליח בכל משימה. אין ספק שפנינו למערכה הבאה".

"חשוב לי מאוד שהם יבינו למה הם פה. אין מישהו אחר"

צילום : ים טרייבר, עיתון "במחנה"

 בגרות של לוחם 

בהמשך הערב, כשהם צועדים אל קצה הכפר בדרכם לנקודת הסיום של התרג"ד, מילה שנזרקת לאוויר על ידי אחד החיילים מובילה למקהלה מתוזמנת היטב ששרה בקולי קולות. כל אחד בתורו אומר מילה אחרת, ולכל אחת מהן יש להם כבר שיר מוכן מראש בקנה. האתגר במציאת שירים שמכילים מילים חדשות אוחז בכולם ופניהם מחייכות. "יש ביניהם אווירה מדהימה, ממש של משפחה", מתאר סרן כהן. "חשוב לי מאוד שהחיילים יבינו למה הם פה, למה צריך אותנו כאן. אני כל הזמן אומר להם את זה. אם לא הם – אין מישהו אחר. אין מישהו שיחליף אותם. אני מאוד גאה בהם על כל מה שהם נותנים מעצמם, כי בסוף השירות הקרבי אין איזה תגמול שהחייל מקבל חוץ מתחושת הסיפוק האישית והבגרות. הוא מגיע לקצה גבול היכולת שלו ורוכש כלים להתמודדות עם החיים שמחכים לו. חייל שמסיים שירות כלוחם יוצא אזרח הרבה יותר טוב. הם עצמאיים ויודעים למצוא את הפתרונות בעצמם. היום קל לבחור בדרך הקלה, אלו לא דברים שבחור רגיל בן 18 יודע ומסוגל להתמודד איתם". דוגמה לכך היא החוויה שמתאר סמל חליוא כמפקד כיתה: "אין דבר יותר מספק מללכת עם הכיתה מאחוריך, לראות שאתה מוביל אותם ויודע שהם ילכו אחריך תמיד", הוא אומר, "אנחנו נילחם ביחד אם צריך, נתאמן, נאכל ונישן ביחד".

"ב'צוק איתן' היינו אמורים להיכנס, אבל זה נפל בין הכיסאות"

צילום : ים טרייבר, עיתון "במחנה"

משפחה לוחמת 

בצומת חשוך ומבודד, הלוחמים ממתינים לקבלת פקודה לתחילת תנועה. פנס רחוב מאיר את פניהם, הם יושבים צפופים זה ליד זה כדי להתחמם ובחסות החשכה, זיכרונות מהקיץ האחרון  מתחילים לצוף ולעלות. עבור לוחמי החטיבה, מבצע "צוק איתן" נתפס כאכזבה. "'שובו אחים' היה באיו"ש, שזו ההתמחות שלנו, לכן לקחנו בו חלק מאוד גדול. נכנסנו כמעט לכל בית בשטחים ועשינו המון מעצרים", מספר סמל הדר אוחנה, לוחם במחלקת הסיור של הפלוגה המסייעת. "ב'צוק איתן' היינו אמורים להיכנס, אבל איפשהו זה נפל בין הכיסאות ובסוף יצא שגדוד 'דוכיפת' תפס את מעבר ארז (מעבר גבול בין ישראל לצפון רצועת עזה – ת"ק). עשינו שם סיורים ומארבים על הגדר במשך שעות והרגשנו שאנחנו כמעט בפנים אבל לא. זה היה חסר לנו. אתה מגיע לגבול עזה ואתה שומע סיפורים, אז אתה רוצה להיות חלק מהדבר הזה. כל החברים שלי נכנסו ואני ממש התבאסתי שלא יכולתי. אנחנו חטיבה צעירה וכל דבר שאתה עושה היום זה ההיסטוריה של המחר. אנחנו כותבים פה את ההיסטוריה".

באותה תקופה, חיילי הגדוד לא יצאו הביתה במשך חודש וחצי. הם מספרים שבאותו פרק זמן, הם הבינו מה היא אחוות לוחמים. "כאן באמת גיליתי מה זה אח, זה יותר מחבר אפילו. אלו קשרים לכל החיים. זה דברים שעברנו ביחד. יש לי חברים מהבית שגדלתי איתם ולא עברתי איתם אפילו חצי מהדברים שאני עובר עם החבר'ה פה", אומר סמל אוחנה. "אתה מתחבק כפיות עם אדם בשטח שאפילו עם חברה שלך אתה לא תתחבק ככה, רק בשביל להתחמם קצת", הוא מדגים בחיוך. סמ"ר יבניאלי מחזק את דבריו: "המוטו של הגדוד זה 'משפחה לוחמת'. כולנו באמת משפחה, כי חווינו ביחד את הרגעים הכי קשים. רציתי לשרת בקרבי, שמעתי שיוצאים מזה עם חברים לחיים", הוא מגלה. "אני והמחלקה שלי חיים אחד עם השני כבר כמעט שלוש שנים ואנחנו נפגשים בכל יציאה שלנו הביתה וברגילות. אין דבר כזה שלא, פק"ל. בעוד שלושה חודשים אנחנו כבר אמורים להתחפש"ש, אבל אני בטוח שנשמור על קשר גם אחרי השחרור. אצלנו במדינה אתה גם לא בדיוק משתחרר מהצבא. שלושה ארבעה חודשים אחרי אני כבר בטח אהיה במילואים ואראה את כולם שוב. קבענו במחלקה שכל ארבעה חודשים ניפגש, ואולי נטוס ביחד לחו"ל מתישהו. אנחנו משפחה לוחמת לכל דבר".

משפחה אחת מלוכדת, לאורך כל הדרך

צילום : ים טרייבר, עיתון "במחנה"

לקראת חצות הם מגיעים לישורת האחרונה – טיפוס על הר גבוה הממוקם בגבול הכפר. החושך עוטף אותם, נקודת האור היחידה מגיעה ממדורה שנדלקת כמה קילומטרים מהם, מסמנת לאן להתקדם. עמוד עשן המיתמר לגובה הוא הצורה היחידה הנראית באופק. בשיירה שקטה הם צועדים בזה אחר זה. מטרים ספורים לפני הפסגה, אנחות רווחה נפלטות מפיותיהם, רואים את הסוף. החיוך והעיניים הזורחות כשהם עומדים מקובצים יחדיו, משקיפים על הכפר מנקודת התצפית בפסגת ההר, שווים כל רגע של קושי עליו התגברו במהלך השבוע. "ברור שיש קשיים, אבל עם כל כמה שזה קיטשי, מה שלא הורג – מחשל", מסכם סמל אוחנה את התרגיל המפרך. "אתה משלים עם הדבר הזה ואתה יודע שלכל מסע יש סוף".