השיבו אחים

השיבו אחים

18 יום הסתובב מפקד חטיבת כפיר בשטח עם חייליו ("אני מכיר את בית כחיל יותר מאשר את העיר מודיעין, שבה אני גר"). 18 יום, מרגע שקיבל את ההודעה על החטיפה ועד שראה במו עיניו את האלונקות עם הגופות מועמסות למסוקים. עכשיו, בתחושה מעורבת של צער וסיפוק, אומר אל"מ אשר בן־לולו : "יש אולי ארצות שבהן שולחים איזה פטרול שיבדוק לאן נעלמו החטופים, שעושים סיבוב או שניים, אבל לנו היה ברור שלא חוזרים הביתה בלי הילדים האלה"

אל"מ אשר בן לולו בשטח, השבוע | צילום: אוהד צויגנברג

אם מתעקשים לשכוח את נסיבות המקום והזמן, הנוף שניבט מתוך החלונות הצרים והמוגנים מאבנים ומירי של ג'יפ המח"ט מזכיר נופים דומים באיטליה. טוסקנה למשל. גבעות רכות, כרמים לאורך המדרונות, אשכולות כבדים של פרי לקראת בציר, בתי אבן מפוארים, הווילות של עשירי חברון, חלחול ובית כחיל, חלקם בתי נופש הנפתחים רק בקיץ. או בחורף. תלוי איפה גרים הבעלים.

רק שמפקד חטיבת כפיר, אלוף־משנה אשר בן־לולו, לא רואה את כל זה. אחרי שבועיים וחצי של חיפושים מסביב לשעון, מה שהוא רואה זה מקומות מסתור חורשי רע. "טרסות, שצריך לבדוק מה יש מתחתיהן, או מאחוריהן, בורות מים שצריך להוריד צוללנים פנימה, ואם אי־אפשר, אז לשאוב את המים החוצה, ערימות של אבנים, הפרות קרקע (שינויים בתוואי הקרקע), חפירות מוסוות, חורשות, בוסתנים מגודרים. שום דבר מהיופי הזה. ובכל פעם שאני עובר במקומות האלה, בשלושת הימים האחרונים, אני תופס את הראש ואומר: מה חשבנו לעצמנו, איך יכול להיות שהאמנו, ואכן האמנו, שנמצא אותם. אדם לפעמים מאבד מפתחות בבית ולא מוצא אותם. משתגע ולא מוצא. ופה? הרי הם יכלו להיות מתחת לכל אבן, מאחורי כל עץ. אז איך מצאנו אותם בכל זאת? כי היה ברור לכולם – מראשון המפקדים ועד אחרון החיילים – שלא מוותרים. אתם השתגעתם, אמר לנו אחד מבעלי הווילות כאן, כבר הייתם בחצר שלי 18 פעמים. לא תוותרו? לא, אמר לו הגשש שלי, אנחנו לא נוותר. אז יכול להיות שיש ארצות ששולחים איזה סיור, פטרול שיבדוק לאן נעלמו החטופים, שעושים עוד סיבוב או שניים, אבל לנו היה ברור שאנחנו לא חוזרים הביתה בלי הילדים האלה. שנהפוך כל אבן שלוש פעמים, ואם צריך גם 30 פעם".

ובסוף מצאו אותם. בתוך שדה קוצים מגודר. חלקה לא גדולה שפעם, אולי, הייתה חלק ממטע משמשים סמוך, שמישהו כנראה כבר נטש. לא במערה ולא בבור, לא נעולים במרתף בית ולא סגורים בעליית גג. טמונים בתוך קפל קרקע תמים למראה, בתוך אדמה קשה צרובה מחום ויובש, ורק כמה שיחים שהצהיבו למעלה, שאמורים היו להסתיר את העובדה שמישהו חפר שם וגילגל אבנים, הם שעוררו את החשד, שחשפו את המקום, אחרי לילה שלם שהכוחות חיפשו 50 מטר משם, אחרי ימים ארוכים של חיפושים כמה מאות מטרים הצידה. וכל מה שנשאר שם זה טרסה נמוכה, כתם לבן של אדמה חשופה, צמחי טיון דביק, ותחושה מרה־מתוקה. "מרה כי לא מצאנו אותם בחיים, מתוקה כי החיפושים אחריהם הסתיימו, כי אנחנו יודעים שאיש לא יוכל לסחור בגופותיהם, לא יוכל לסחוט את ממשלת ישראל, ובעיקר – כי אנחנו יודעים שלא תהיינה עוד שלוש משפחות מיוסרות שבמשך שנים לא תדענה מה קרה לבנים, וכבר היו דברים מעולם".

10357773_866339056727599_5499419261221162538_o

"הטרור הוא אתגר גדול", אומר אל"מ בן־לולו, כשברקע כבר עולים קולות רעים מן השטח. ההתפרעויות של הימין האלים בירושלים יום אחרי שהבנים הובאו לקבורה, התפרעויות של ערבים בבית חנינא ובמזרח ירושלים משנודע שהנער מוחמד אבו־חדיר משועפאט נחטף ונרצח, אחרי שעלה חשד כי אנשי תג מחיר הם שעשו את זה.

"אנחנו לא נכנעים לטרור", אומר מח"ט כפיר, "אבל אנחנו פועלים בשיקול דעת ובאורך רוח. אנחנו לא נמצאים ערב מבצע 'חומת מגן', ואנחנו לא חייבים להגיב מיידית ובכל הכוח. זה גם מה שעולה מרוח הדברים של מפקד הפיקוד, האלוף ניצן אלון, ומפקד האוגדה, תת־אלוף תמיר ידעי. אנחנו נמשיך בחיפושים אחר החוטפים, כי את המשימה הזו עוד לא השלמנו, ובמקביל נטפל בהפרות הסדר. נעשה את זה מתוך הבנה שהצבא הוא זה שאמור להבטיח את השקט באזור, אבל פתרון המצב הוא לא רק פתרון צבאי".

המהומות כבר בדרך אליכם.

"בינתיים הפרות הסדר הן בבית חנינא ובמזרח ירושלים, בשכונות שהאחריות לשמירה על הסדר בהן היא של משטרת ישראל. אם זה יזלוג למקומות אחרים, בגזרה שלנו, אנחנו נצטרך להתמודד עם זה".

אתה מוטרד מהאפשרות שמדובר ברצח נער ערבי כנקמה?

"אני מאוד מקווה שזה לא מעשה של יהודים, ואם כן – וודאי שאני מגנה אותו בכל תוקף".

מדברים על אינתיפאדה שלישית.

"אנחנו ערוכים גם לתרחישים קיצוניים. אבל מה שאני יכול לומר הוא שאני מקווה שאנחנו לא במקום הזה, ובכל מקרה, הפיקוד – וכמובן אוגדת איו"ש – עוקבים בערנות אחר האירועים".

89 בורות מים

18 יום הם חיו בשטח. ישנו באוהלים, אכלו מנות קרב ולא יצאו הביתה. את מיפקדת החטיבה שתלו בבית כחיל, יישוב ערבי על קו התפר שבין חלחול בצפון לחברון בדרום, בתא השטח שסימן השב"כ. "אני מכיר את בית כחיל טוב יותר ממה שאני מכיר את העיר מודיעין שבה אני גר", אומר אלוף־משנה בן־לולו (42), "כל רחוב, כל סמטה, כל בית".

את ההודעה על החטיפה קיבלה החטיבה ביום שישי בשעות הבוקר. הידיעה נחתה בגדוד לביא, שהחזיק את הגזרה בחצי השנה האחרונה, והקצין שקיבל אותה התקשר מיד למג"ד, סגן־אלוף שחר ספדה, שהיה בנופש באילת עם אשתו וחמש הבנות שלו. ספדה, קודם ששלח את כולן לארוז את עצמן כי חוזרים הביתה, התקשר לבן־לולו. אחר כך הוקפצו חזרה לשטחים הגדודים שהיו באימון חטיבתי ברמת הגולן, כולל הגדוד שהיה ברגילה. סך הכל שישה גדודים וחיילי בסיס הטירונים. הכוח הגדול ביותר שפעל בשטח.

בימים שבאו אחר כך הם הופעלו בכפרים שבסביבה, בעיקר במסגרת המעצרים שביצע צה"ל בהנחיית השב"כ, במטרה לאסוף מידע. חיפושים ליליים בבתים מסומנים ומעצר חשודים, כולל מבצע מוסק, שכמותו לא עשה הצבא כבר זמן רב, בערורה, מעוז החמאס בגדה. המקום שאליו, על פי עדויות חיילים וקצינים, לא נכנסים אם לא מוכרחים. שני גדודים של החטיבה, שבמשך יומיים פשטו על בתי היישוב וביצעו מעצרים, ובלילה השני הועלו שוב על המסוקים והועברו לבית כחיל. "אם עד עכשיו נעשו כאן חיפושים ברמה של רנטגן", אמר מפקד האוגדה תא"ל ידעי לפיקוד החטיבה, "אתם הולכים לעשות כאן בשטח סי־טי ו־אם אר איי".

שלושה קילומטר אורך, שישה קילומטר רוחב, קרוב לעשרת אלפים תושבים, מהם כ־7,000 בבית כחיל, 1,200 מבני מגורים, אלפי מטרים של טרסות, מאות מערות, 98 בורות מים שאל חצי מהם, לערך, נכנסו הצוללנים, וחצי מהם רוקנו – ומולאו מחדש בתום המבצע.

"זו לא משימה שאימנו חיילים לקראתה", אומר המח"ט, "ואת התו"ל — תורת לחימה — כתבנו תוך כדי. כל יום למדנו דבר חדש, כל יום יישמנו אותו. הנחת העבודה הייתה שהם חיים, גם אם החשש לחייהם הלך וגדל עם כל יום שעבר. זו לא הייתה הנחת עבודה מופרכת, אני 25 שנים בצבא וראיתי דברים, גם אחרי פיגועים קשים, גם במהלך מבצע 'חומת מגן', כשהייתי מג"ד חרוב. והנחת העבודה הזו חייבה היערכות שתיתן תשובה לשורה ארוכה של תרחישים: שנמצא אותם בבתים, שנמצא אותם בשטח, שנמצא אותם חיים, שנמצא חלק מהם בחיים, שנמצא אותם עם החוטפים, שהחוטפים יהיו חמושים, שהמקום יהיה ממולכד. וכך גם פעלנו, בכוחות משולבים שכללו לוחמים מהחטיבה, לוחמים מהיחידות המיוחדות מטכ"ל, שלדג או ימ"מ, צוללנים מ־669, אנשי אית"ן, היחידה לאיתור נפגעים, גששים וגם אנשי זיהוי פלילי של המשטרה. ויחד איתם, כמובן, אנשי שב"כ. היו פה, במהלך הימים האלה, עשרות רכזים של השב"כ בכל יום ויום. אז ידענו מהר מאוד מי החוטפים, וידענו מה תא השטח שבו אנחנו אמורים לחפש, והיינו נחושים. מאוד. וזו לא קלישאה.

"מזג האוויר היה קשה במיוחד. אלו היו ימים חמים מאוד. משמרת ראשונה של לוחמים הייתה יוצאת לשטח כבר בחמש בבוקר, עם אור ראשון, ומבצעת את החיפושים עד הצהריים, בצהריים הייתה נכנסת לפעולה משמרת שנייה, ובערב היו פועלים כוחות נוספים. פעמיים ביום – בבוקר ובערב – נעשו הערכות מצב, ולאורך היום עודכנו בזמן אמת המפות הרלוונטיות. כל טרסה קיבלה שם ומספר, כל בור מים שנמצא סומן, כל ערימת עפר בשטח, כל מבנה, שלם או הרוס. המפקדים ישנו שעות בודדות, אם בכלל. החיילים, אחרי הימים הראשונים, ישנו קצת יותר, כי הבנו שאחרת אי־אפשר יהיה לפעול בשטח".

בית כחיל הפך למרכז הפעילות. נקבע ציר כניסה ליישוב, ציר יציאה, מסלולי תנועה לעשרות כלי רכב צבאיים שעברו אותו מצד אחד של האזור המסומן לצידו השני, ובתוך כך שינוע יומיומי של מנות קרב, שירותים כימיים, טונות של אשפה.

"החיילים היו מותשים", אומר בן־לולו. "זה נכון שהייתה אמונה גדולה, והייתה תקווה והייתה נחישות, אבל זה לא פשוט לעשות את זה יום אחר יום, להפוך בחום הנורא אבן אחר אבן, שוב ושוב. באחד הימים, בשיא החום, עצרתי ליד קבוצה שהזיזה ערימה ענקית של אבנים כדי לבדוק אם יש משהו מתחת. החיילים התנשפו, 'זה קשה', אמר אחד מהם, 'אבל אני עושה את זה כי אני יודע שאם מחר יקרה לי משהו, כל הצבא יהיה אחריי'".

משא כבד

שלושה ימים אחרי שנמצאו הנערים, פג החום הגדול. מזג האוויר חזר להיות נוח. "נעים", בניסוח של אחד הפלסטינים המקומיים, "לא יותר מדי חם, לא יותר מדי לח, כמו אצלכם למטה". הג'יפ מטפס אל אחת הגבעות. דרך אספלט צרה שמישהו סלל לטובת פינת חמד שהקים לעצמו בטובת סופי השבוע. בית קטן, מטבח גדול, שירותים, מרפסת צופה אל נוף מדהים, טרסות שיורדות אל הוואדי, חלקת דשא, בוסתן, מתקן למנגל, שולחן ארוך וכיסאות מסביב, שורה של מכשירי כושר מהסוג שרואים בפארקים. שבילים מרוצפים באבן חברון. ורק החפירות שביצעו המחפשים, בכניסה לחצר הבית, תלוליות עפר צמודות זו לזו, מרמזים על הדרמה שהתחוללה כאן.

הרמז הראשון שהם נמצאים במקום הנכון, לפחות באזור הנכון, היה כשנמצאו פריטים שונים, שמאוחר יותר התברר כי הם שייכים לחטופים. ביניהם זוג משקפיים. "היה רגע של התעלות רוח", אומר המח"ט, "של תקווה גדולה".

אבל זה לקח עוד עשרה ימים לערך עד שכל הפרטים הצטרפו לתמונה אחת שלמה והובילו למקום שאליו הובאו הנערים המתים ובו הוטמנו.

המחפשים הגיעו למקום ההוא יום קודם לכן, בשעות הצהריים. היה שם, כרגיל, כוח משולב של לוחמי כפיר, עם חיילים מיחידות אחרות. "זחלנו במערות ליד", מספר המג"ד, שחר ספדה, "הפכנו אבנים, בדקנו מסביב לשטח עצמו, הייתה הרגשה שזה כאן, שאנחנו במקום הנכון, אבל לא הגענו לנקודה".

בלילה, בהתאם לנהלים, הושאר צוות במקום, ובבוקר הם חזרו לשם: לוחמי כפיר, אנשי יחידת אית"ן, לוחמים ממגלן, וגם כמה אנשים מבית ספר שדה כפר־עציון, שבצבא קראו להם "הסיירים". סך הכל כמה עשרות מחפשים, שהתעקשו לחזור שוב ושוב לאותו מקום.

ושם זה הסתיים. בשתיים בצהריים לערך הבחין אחד ה"סיירים" בצמח מוזר, גילה את גל האבנים מתחת, החל לחפור ועצר. "אני חושב שמצאנו אותם", הוא דיווח בקשר למח"ט בן־לולו, שהגיע לשם מיד, וכמוהו מפקדי החטיבות המרחביות, מפקד האוגדה, אלוף הפיקוד.

יומיים אחר כך אמור היה הגדוד לצאת מהשטח, להתפנות למשימה אחרת. "אם זה היה קורה", אומר המג"ד, "היינו יוצאים בתחושת תסכול ענקית. זה קרה במשמרת שלנו, בשטח שבאחריותנו, והיה לנו חשוב שאנחנו גם נשלים את המשימה. לפחות את השלב הראשון — למצוא את הנערים".

המסוקים נחתו בסמוך, 16 קצינים סחבו את האלונקות, בשקט, וכך גם עמדו שם החיילים, לצד הדרך, בלי להוציא הגה. "כל מי שהיה שם יזכור את השעה הזו", אומר ספדה, "ייקח את המשא הזה איתו. את האלונקות, והנערים שעליהן, הצער והכאב וההרגשה שנסגר מעגל. שהתחיל בגדוד ונסגר בגדוד".

"בלילה", מספר אל"מ בן־לולו, "אחרי שמצאנו אותם, עדיין בכפר בית כחיל, התיישבנו, כל אחד מהקצינים, באיזו פינה על הדרך שיורדת מהכפר. השעה הייתה קרובה לחצות, ואני לא יכולתי להשתחרר ממראה שלושת הנערים המוצאים עטופים מהשטח ונישאים על ידי החיילים שלי למסוקים. אמרתי לעצמי: 'הבטחנו להורים שנהפוך כל אבן? אז הפכנו כל אבן ומצאנו אותם. מצאנו והבאנו לקבר ישראל".

שלושה ימים אחרי אין במקום סימן וזכר למה שהיה. השדה עדיין מגודר, השער סגור. דרך הכורכר מעלה אבק לבן, דק, שמסתיר לרגע את הנוף ומכסה על בתי חלחול שלמטה, על בתי בית כחיל שלמעלה, על הכרמים, הטרסות, הבוסתנים הירוקים.

והחוטפים? "זמנם אוזל", אומר המח"ט, אשר בן־לולו, "אני לא מכיר מקרה אחד שחיפשנו מישהו ולא מצאנו אותו. זה לקח ימים, לפעמים שבועות, לפעמים אולי יותר, אבל בסופו של דבר הגענו אליהם. דפקנו על הדלת באישון לילה, או פרצנו לחדר, ומצאנו אותם. כך זה יהיה גם הפעם".