ד"ר שני – לשעבר רופאת גדוד שמשון, רופאת חטיבת כפיר וכיום רופאת דובדבן

 

logo israel todayלכתבה המקורית – לחץ כאן – פורסם ביום ו'  10.1.14

 doctor1

doctor2doctor3

 

 

ישראל היום

רופאה, לוחמת

מאת: ערן נבון, ישראל היום
יום שישי, 10 בינואר 2014, 6:00

לא תמצאו חיילות רבות בצה"ל ש"מורעלות" כמו רס"ן ד"ר שני – הרופאה הראשונה של יחידה קרבית בצה"ל. היא רצה, קופצת, יורה, אבל מעל הכל דואגת לבריאותם של החיילים

 עיני השקד הגדולות והיפות של שני, רב־סרן ד"ר שני, בשבילכם, בורקות כשהיא מספרת על ההזדמנות שניתנה לה לעשות היסטוריה קטנה בצבא. "תקשיב, אני מתה על האקשן הזה. אני רק מחכה לצאת לפעילות מבצעית, וכן, אני מוכנה לזה, גם פיזית וגם נפשית. אני אהיה רופאה קרבית ולוחמת, ולא צריך שום הנחות. יאללה, שרק יגידו שיוצאים לעצור מחבלים או משהו".

אנחנו נפגשים בבסיס של יחידת דובדבן ביהודה ושומרון. שני, רק בת 29, ילדה־אישה יפה וגדושת מוטיבציה, נמצאת כאן בסך הכל מהבוקר: הרופאה הראשונה של יחידה מובחרת בצה"ל.

שערה השחור אסוף לצמה ארוכה, והחיוך שלה שובה לב. היא תרבה להשתמש בו בראיון. העיניים אדומות מחוסר שינה ("שלא כהרגלי, קמתי היום אפילו לפני שהשעון צילצל, בחמש בבוקר. מההתרגשות"), וחוץ מזה, היא כבר אחרי ריצת ניווט, 6.5 ק"מ, שהספיקה לעשות מוקדם בבוקר עם הלוחמים. ההליכה שלה קרבית, וכשהיא שולפת את האקדח הצמוד מכיס המכנסיים הצבאיים, לצורך הצילומים, אין ספק שמדובר ב"מורעלת". בשבועות האחרונים עברה אימון מפרך במתקן אדם עם הלוחמים הצעירים, שסיימו עתה את הטירונות: ריצות, מבחני כושר גופני, מטווחים, שימוש נכון בנשק, חשיבה תחת לחץ, פיקוד, הפעלת סמכות. "זה היה קשה, אבל זה עשה לי טוב. הכשיר אותי לעבודה. עכשיו אני קצינה מבצעית לכל דבר, לא רק רופאה שיושבת בחדר בבסיס ומקבלת חיילים חולים. בא לי כבר לטרוף את השטח".

בצהריים עורך מפקד דובדבן ישיבה לקציניו ומציג את הרכש החדש. "תכירו, זאת הרופאה החדשה שלנו, שני. נאחל לה בהצלחה גדולה", הוא אומר, והיא שוב מתרגשת. אחר כך תיכנס לישיבה הראשונה עם המפקד.

"אני מתה להיות כבר אחרי הימים הראשונים האלה, שבהם עוד לא מכירים את האנשים. יש בזה תמיד משהו קצת מביך. גישושים. זה לא פשוט ליצור מערכת יחסים עם אמון. תמיד היה כאן רופא יחידה, ופתאום רופאה. גם הסגל הרפואי שאני מפקדת עליו כולו גברים".

מפחיד אותך?

"ממש לא. מסקרן אותי. אני תמיד מאמינה בבני אדם, וביכולת שלי ושלהם ליצור משהו משותף. אני מאמינה באנושיות של כולנו. בכלל, אני רואה כחלק מהתפקיד שלי לעזור לחיילים לא רק מבחינה רפואית, אלא גם נפשית – במילה טובה, בשיחת עידוד. יש כאן הרבה עניין פסיכולוגי, להבין את הלוחמים, את הנפש שלהם, את הצרכים שלהם. אני מרגישה מוכנה גם לאתגרים האלו".

רס"ן ד"ר שני (צילום:  מאיה באומל בירגר)רס"ן ד"ר שני (צילום: מאיה באומל בירגר)

קצין בכיר פותח את דלת חדר הישיבות (שהוא גם חדר ההנצחה של חללי היחידה), ופונה אליה בשמה. "אהלן, שני, הכל בסדר?" "כן, מתחילה להסתדר", היא מחייכת אליו, מרוצה: הנה, יש כבר מי שמזהה אותה כאן. הוא מתבונן בה, ואז פונה אלי: "אתה יודע שבאימון שהיה לנו במתקן אדם, היא היתה קרבית אש? עשתה הכל, לא פחות טוב מאחרים. החיילים נתנו לה כבוד שחבל על הזמן. אתה יודע למה? הלו, יש כאן לוחמים אינטליגנטים. הם יודעים היטב שעכשיו הם תלויים בה". אומר ומגניב חיוך קטן לעבר הרופאה שלו.

"ידעתי שזה הייעוד שלי"

היא נולדה וגדלה בשכונת גילה בירושלים, לאם קצינה ולאב הנדסאי. הבכורה מבין שלוש אחיות. "אמא שלי היתה בעצמה פורצת דרך – האישה הראשונה שקיבלה דרגת סגן־אלוף, בעת שירותה כראש ענף במינהל האזרחי באיו"ש. חינכו אותי בבית לשאוף לעשות דברים משמעותיים בחיים שלי. היה לי חלום להיות טייסת, אבל לא הצלחתי להתקבל לקורס טיס בגלל מספר המשקפיים שלי, והייתי מאוד מאוכזבת. אמא שלי הציעה לי ללכת לעתודה האקדמית, ותוך כדי הבגרויות עשיתי גם פסיכומטרי".

בפסיכומטרי היא קיבלה 776, ומכאן נסללה הדרך ללימודי רפואה באוניברסיטת בן־גוריון, במסלול לעתודאים. "הלכתי ללמוד רפואה בגיל 18, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי – טוב, אני אתחיל, ואחרי שנה אחליט אם זה בכלל מתאים לי. וזה היה בינגו. מהימים הראשונים הבנתי שהייעוד שלי הוא להיות רופאה צבאית".

אחרי שש שנות לימודים יצאה שני לסטאז' בבית החולים וולפסון בחולון, במחלקה לכירורגיית חזה. בגיל 25 היא מצאה את עצמה בצומת דרכים לא פשוט.

"רופאים הם עם אינטליגנטי מאוד, עד שמגיע הרגע שצריך לחזור לצבא. חזרתי להשלמה חילית בבסיס ההדרכה של חיל הרפואה, ופתאום היה לי משבר: האם להיות רופאה בגדוד קרבי ולוותר על החיים הפרטיים שלי, על בניית משפחה, זוגיות וכל מה שכרוך בזה, או לקחת תפקיד פשוט יותר, ביחידה עורפית, ולהרוויח זמן פנוי לחיים האישיים? אמרתי לעצמי: זה עניין זמני, לא כל החיים אהיה רופאה קרבית, ויהיה לי זמן לבנות חיים אישיים שלי. לא יכולתי לוותר על שירות אתגרי ומשמעותי עם אקשן, עם פחד, ועם התנסויות חדשות. "מה שנתן לי את הדחיפה הסופית היה העובדה שהרופאים שהדריכו אותנו בבה"ד 10 היו כולם גברים, אולי חוץ מרופאה אחת, ואני זוכרת שזה הפריע לי מאוד. חשבתי שגם לנשים יש מקום כרופאות צבאיות קרביות. אז ביקשתי להיות רופאה בגדוד לוחם".

ובקשתה נענתה. לפני ארבע שנים קיבלה הרופאה המתחילה את האחריות הרפואית על גדוד שמשון של חטיבת כפיר. המשבר פרץ מייד.

"החודשים הראשונים שלי בגדוד היו קשים מאוד. לא הכרתי את הלוחמים, לא הכרתי את השפה שלהם. היתה להם הרבה חשדנות לגביי, גם מעצם היותי אישה. בהתחלה החובשים שלי היו סוחבים לי את הציוד בזמן מבצעים בשטח, וזה היה מאכזב מאוד. הייתי אומרת להם, אתם לא מבינים את התפקיד שלכם, ואתם לא מבינים אותי. אני לא צריכה עזרה.

"אני זוכרת 11 ימים רצופים שעבדתי 24 שעות ביממה, בבסיס ובשטח. יצאתי עם הלוחמים למבצעים ביהודה ושומרון, בכפרים ערביים. מעצרי מבוקשים ופעולות אחרות. טיפלתי בחיילים שנפצעו מאבנים ובפלשתינים שנפצעו בתאונת דרכים, קיבלתי חיילים במרפאה, הרגשתי עומס פיזי ומנטלי אדיר. הייתי חוזרת מהשטח, מנסה לשים את הראש לרגע, וטראח, עוד תאונת דרכים עם פצועים בשומרון.

"לילה אחד נשברתי. התקשרתי לרופא שהחלפתי בגדוד, הייתי זקוקה למישהו שירגיע אותי. בכיתי לו בטלפון 45 דקות. סיפרתי לו כמה קשה לי, כמה אני בודדה. פתאום הוא אומר לי – 'תפתחי את הדלת'. הוא בא ממרכז הארץ תוך כדי השיחה שלנו במיוחד כדי להיות איתי. תפסנו פינה שקטה, פתחנו פק"ל קפה, הוא הביא איתו עוגיות ודיברנו לתוך הלילה. זה היה אחד האירועים הכי מנחמים שהיו לי בשירות. נתן לי הרבה כוח להמשך".

היו מקרים שהרגשת בסכנת חיים?

"כמה פעמים. יום אחד, כשתפסנו קו בגזרת חברון, יצאנו למבצע בחברון. בדרך כלל האמבולנס הצבאי הוא הרכב האחרון, הסוגר. הלוחמים פתחו את השטח, ואז התחיל מטר אדיר של סלעים ואבנים על האמבולנס. ניפצו לנו הכל, זה היה מפחיד".

מחשבות על מוות?

"לא, בעיקר מחשבות פרקטיות איך נחלצים מהמצב הזה. האמבולנס נפגע קשות. היו גם אירועים שזרקו עלינו בשטח בקבוקי תבערה ואבנים במהלך מרדפים או מעצרים של מבוקשים. טיפלתי בהרבה פצועים מאבנים, אבל ברגעים האלה אני יודעת לשמור על קור רוח ולתפקד. אלה הרגעים האמיתיים שלי. זה יישמע לך מוזר, אבל אני מתה על תעסוקה מבצעית. אני תמיד מעדיפה טיפול רפואי בשטח על מסדר של 20 חולים במרפאה הצבאית".

"אני נוקשה ולא מתפשרת"

לפני כשנתיים מונתה לרופאה של החטיבה. היא היתה אחראית על אלפי חיילים, תשעה רופאים, פרמדיקים, פרמדיקיות וחובשים. וכרגיל, היא לא עשתה לעצמה הנחות.

"התחלתי לצאת כמה פעמים בשבוע לריצה של 15 ק"מ, שיחקתי רוגבי וכדורסל, ושיפרתי את הכושר הגופני שלי. גיליתי דבר מעניין: שדווקא הגברים – גם הלוחמים וגם הרופאים שניהלתי – נשמעים לי בלי בעיה. קיבלו את הניהול שלי. דווקא עם הפרמדיקיות היה לי יותר קשה. בסוף הסתדרנו נהדר".

היו מקרים שלוחמים לא רצו לקבל טיפול ממך, בגלל שאת אישה?

"היו כמה, אבל אפשר לספור אותם על אצבעות יד אחת. חלק מהם היו על רקע דתי, וכמובן, כיבדתי את העניין. לא לכולם קל לקבל טיפול מרופאה, יש כאלה שזה מביך אותם.

"היו גם מקרים של לוחמים שלא אהבו שאני לא מאשרת להם גימ"לים. היו כאלה שהעיפו כיסא על הרצפה או טרקו דלת. תשמע, אם יש משהו שמוציא אותי מהדעת זה שמנסים לעבוד עלי. בעניין הזה אני נוקשה ולא מתפשרת.

"יצא לי לדבר לא מעט עם משפחות של חיילים ולהסביר להן למה לא קיבלתי את הבקשה של החייל, ולמה אני חושבת שהוא כשיר מבצעית. אלו התמודדויות מאוד לא פשוטות. אני לא חושבת שרופא גבר היה נוהג אחרת. הכל נמדד אצלי מקצועית, לגופו של עניין.

וכן, היו גם הערות סקסיסטיות. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: רויטרס)וכן, היו גם הערות סקסיסטיות. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: רויטרס)

"בכלל, יש לפעמים משהו מבלבל במערכת היחסים בין רופאה צבאית ללוחמים. בניגוד לרופאים באזרחות, שם יש דיסטנס ברור, כאן אני אוכלת איתם בחדר האוכל כמה פעמים ביום, רואה אותם בבסיס וצמודה אליהם בפעילות מבצעית. קרה לא פעם שבאו אליי חיילים בחדר האוכל והתחילו להגיד – כואבת לי הרגל, כואבת לי היד, קיבלתי מכה פה וקיבלתי מכה שם. "זאת הרגשה לא נוחה. מצד אחד אני אמורה לטפל בהם ולהיות תומכת רפואית שלהם, מצד שני זה הרי לא המקום והזמן. עם השנים פיתחתי טכניקות איך לרסן את זה, גם להיות אנושית ומבינה, וגם להיות מספיק נחושה כדי שזה לא יקרה באמצע חדר האוכל. הבהרתי, בדרכי, שאם העניין לא דחוף, נמתין לשעות שבהן אני במרפאה".

היו חיילים שניסו להתחיל איתך? זרקו הערות סקסיסטיות?

"היו פה ושם הערות לא ישירות שהגיעו אלי, אבל זה לא הפריע לי בביצוע התפקיד".

השתנית בעקבות השירות בחטיבה?

"כן, אני חושבת שהיום אני הרבה יותר פתוחה משהייתי בעבר. היום יש פחות הבדל בין שני הפרטית לשני הרופאה הצבאית. לקצינים בחטיבה לקח לא מעט זמן להוציא אותי באפטר לאיזה בית קפה, סתם ליציאה מהנה. הייתי מאוד קשוחה עם עצמי ועם הזמן שלי. התרככתי, וטוב לי עם השינוי הזה".

לפני כמה חודשים הבינה הדוקטורית שנפתח מכרז על תפקיד הרופא של סיירת דובדבן – שפועלת בעיקר בשטחי יהודה ושומרון. לוחמי היחידה, חלקם מסתערבים, מבצעים מארבים, עוצרים מבוקשים, עורכים חיפושים בבתים של מחבלים, ועוד. "היה לי כבר ניסיון בפעילות מבצעית ביהודה ושומרון, אבל הרגשתי שזה אתגר חדש. מעולם לא היתה רופאה צבאית ביחידה מובחרת. אז הגיע הזמן. הרגשתי שזה נכון מבחינתי, שאני מוכנה לזה, ושאני יכולה להיות פורצת דרך לנשים אחרות. "נפגשתי עם מפקד היחידה, והוא הבהיר לי שהוא יבחר את הדמות הכי מקצועית ונכונה ליחידה, ללא קשר אם זה גבר או אישה. התרשמתי ממנו מאוד, בעיקר ממשפט אחד שהוא אמר, שלא אשכח לעולם: 'אם אבחר בך לתפקיד, זה לא יהיה בגלל שאת אישה ולא למרות שאת אישה'. היו לי שיחות נוספות עם אנשי רפואה צבאיים, והם נטעו בי את האמונה שאני מתאימה לתפקיד".

לפני כמה שבועות, כשנסעה ברכבה הצבאי באחד הכבישים בשומרון ושמעה להנאתה מוסיקה, צילצל הטלפון הנייד שלה. על הקו היה מפקד דובדבן. "התרשמתי ממך בראיון, אני חושב שאת הכי מתאימה לתפקיד", הוא אמר. שני הנרגשת התקשרה מייד לאמא.

סא"ל י' (39), מפקד דובדבן, מודה ש"ברגע הראשון שהציעו לי לבחון מועמדות של רופאה, הרמתי גבה. אבל אחרי שראיתי אותה ודיברתי איתה, זה עבר לי לחלוטין. היא באה עם הכי הרבה מוטיבציה מכל הרופאים שראיינתי, עם היכולות הכי גבוהות, עם המלצות מפה ועד השמיים מאנשי מקצוע, וגם עם ניסיון בשטח. ראיתי אותה בקורס הלוחמה בטרור במתקן אדם. מיטב הלוחמים שלי היו שם, ואני אומר לך, באחריות – היא היתה מדהימה. אחת המובילות בקורס בכושר גופני, בירי, במנהיגות, בקבלת החלטות. התרשמתי ממנה בצורה יוצאת דופן. היא לוחמת אמיתית. אבל צריך לזכור שהיא באה קודם כל להיות רופאה".

למה בעצם לא היתה עד היום אישה בתפקיד הזה?

"כי היא כנראה הראשונה שבאמת מתאימה לזה, ולא משום סיבה אחרת של גברים מול נשים. הצגתי אותה בישיבה שלנו, וכולם התפעלו ממנה. מתחילים להכיר אותה ומפרגנים לה מאוד. תבוא עוד כמה ימים ותראה שהיא כבר מכירה הכל. אני מאוד שמח שהיא איתנו".

היא תצא איתכם למבצעים מסוכנים?

"בוודאי. היא תהיה בכל מקום שאנחנו נפעל, והיא תפעיל שם גם את הכשירות המבצעית שלה וגם את היכולות הרפואיות הגבוהות. חבל שלא ראית את המטווחים שלה, איך היא יורה. אני לא מציע להתעסק איתה".

"כל הסיכונים עולים בראש"

"הרגשתי שקיבלתי הזדמנות נדירה לשנות כאן משהו", אומרת שני. "אני חושבת שבצבא שוביניסטי כמו שלנו, יש לשני הצדדים, גם למערכת הצבאית וגם לנשים, הרבה מה לתרום מעצמם כדי שעוד נשים ישתלבו ויעשו תפקידים דומים. הצבא צריך להבין שנשים יכולות לעשות שלל תפקידים לא פחות טוב מגברים, וגם לנשים עצמן יש אחריות.

"בדיוק קראתי ששיעור גדול מהבנות בגיל גיוס בכלל לא מתגייסות. לבנים קוראים משתמטים, על הבנות האלו אף אחד לא מדבר. מעורבות ואחריות בונים ולוקחים מתוך עשייה ואכפתיות ותרומה אמיתית, ולא רק על ידי טענות לאי שוויון".

ובכל זאת, ביחידה מובחרת הסיכונים בשטח גדולים יותר. את לא מפחדת, למשל, ליפול בשבי?

"אני משתדלת לא להתעסק בזה, אלא בבניית התפקיד שלי כעת. אני יודעת שהגעתי ליחידה מאוד מקצועית, והם יעשו הכל לשמור על עצמם ועלי מנפילה בשבי. כל הסיכונים וכל התרחישים עולים בראש, אבל ידעתי את זה לפני שהחלטתי להתמודד על התפקיד, הבאתי הכל בחשבון, ועובדה שאני כאן, ואני שלמה מאוד עם הבחירה שלי.

"לא סתם שיפרתי עכשיו את היכולות המבצעיות שלי. אני אוחזת טוב יותר בנשק, אני בכושר גופני טוב, ואני מוכנה לכל. אצא לכל מבצע שיידרש. אין כמו טיפול רפואי מציל חיים או תומך בשטח. זאת הלהבה האמיתית של התפקיד שלי. בשטח כל האגו נעלם, וכולם מרוכזים במשימה. אני אבנה עכשיו, ביסודיות, את הקשר הנכון והמיטיב שלי עם הלוחמים ועם הצוות שלי, ואני מאמינה שנתחבר טוב והם יבינו שאין לי שום בעיה מקצועית, ואפילו לא פיזית".

כבר שבעה חודשים שהיא בזוגיות צמודה. "אני מאושרת", היא מחייכת שוב את החיוך הגדול שלה. "זאת אהבה גדולה. עברנו לא מזמן לגור יחד בדירה בתל אביב, וטוב לי. יש לי מזל גדול להיכנס לתפקיד כזה עם תמיכה כל כך גדולה מהבית. זה כיף שיש לך עם מי לפרוק את כל המטען של השבוע, ועם מי לבלות. אני לא יודעת מתי אקים משפחה, אבל אני יודעת שאני רוצה ילדים".