עם היד על הדופק

כוחות מגדוד נחשון של חטיבת כפיר סגרו מעגל כשתפסו כספים שנתן חמאס למשפחה של מחבל שביצע פיגוע נגד חבריהם.

עדו בן פורת , כ"ב בתמוז תשע"ז 16/07/17 21:51
פורסם ב: חדשות ערוץ 7
החיילים בדרך למבצע

החיילים בדרך למבצע   –  צילום: דובר צה"ל

לפנות בוקר, לפני אור ראשון, פעלו כוחות של גדוד נחשון מחטיבת כפיר בכפר בית אומר בחטיבה המרחבית עציון.

כחלק מהמלחמה בטרור ופעילות הסיכול המרחיב, פעלו כוחות מגדוד נחשון של חטיבת כפיר אשר נמצאים בתעסוקה מבצעית בחטיבה על מנת לתפוס כספים שניתנו ע"י ארגון חמאס למשפחתו של המחבל אשר ביצע פיגוע נגד חיילים מהחטיבה בשנת 2015.

מפקד הכוח בזמן האירוע, סמג"ד נחשון, רס"ן סהר פוגל מספר, "חיילים ראו את המשימה כאחת מן המשימות החשובות ביותר שביצעו במהלך הקו. נתפס הרכב של המשפחה. היינו צריכים לעשות את זה תוך מציאות מבצעית מורכבת לאור הידיעה שאם נוציא את הרכב ביחד עם הכוח הצבאי ייגרם לו נזק, ולכן פעלנו באופן יצירתי ומכבד".

הרכב שנתפס הוא בשווי אלפי שקלים השווה ערך לכספים שניתנו למשפחה על ידי הארגון על מנת להשאיר אותם במעגל הטרור.

"אני מאמין שאנו צריכים להישאר עם היד על הדופק בכל הקשור למלחמה בטרור והמשך התמיכה של הארגונים במשפחות מחבלים. כך עשינו במקרה וזה וכך נמשיך לעשות", מסכם סא"ל אביטן.

לתרומה מאובטחת לחיילי החטיבה trom

"לא היה לנו ועד הורים": לוחמי סיירת חרוב בעבר ובהווה על ההבדלים בין התקופות

50 שנה לאחר שפורקה היחידה המיתולוגית עם תום מלחמת יום הכיפורים, היא הוקמה מחדש. במפגש בין מפקדיה ולוחמיה הוותיקים לבין הצעירים, דיברו המשתתפים על השינוי במטרות, באתגרים ובאופי הלחימה.

עוז רוזנברג/ 12/07/2017 15:27

פורסם ב: לוגו אתר מעריב החדש

לכתבה המקורית – לחץ כאן

"לא היה לנו ועד הורים": לוחמי סיירת חרוב בעבר ובהווה על ההבדלים בין התקופות

(צילום:דובר צה"ל)

כשאתה לוקח יהודי, תולה אותו על עץ, הוא מתנדנד, מתנדנד, עד שהוא מתרגל לזה", אמר השבוע (ראשון) זוהר לפיד (69) והצחיק את הקהל הקטן שישב מולו על כסאות פלסטיק והשקיף מאנדרטת הבקעה אל גב ההר המהביל. "אותו הדבר היה איתנו", הוא המשיך, "כולל המרדפים שהתחילו עם הנץ החמה, וכולל לאחר מכן, המרדפים במהלך היום. קיץ, חורף, סתיו, אביב – אין הנחות".

בשורות הראשונות מולו הושבו בני שכבת הגיל שלו, גברים ונשים בני הגיל השלישי. אלה הם ותיקי סיירת חרוב ומשפחותיהם, הסיירת של זוהר לפיד – שבשלהי שנות ה־60 עוד נקרא זוהר פודולי – שפעלה שמונה שנים בלבד בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים ואז התפרקה, לא לפני שהפכה למעין מיתולוגיה. "אנחנו ברגע זה נמצאים במקום הזה שאני עכשיו מסמן אותו", החווה אל מפה שהחזיקה מולו אישה עם צמה ארוכה וכובע שעליו מתנוסס סמל היחידה. "זה הציר שבעצם בא מאזור שפלת החוף".

בימים ההם המרחבים הללו זכו לשם אחר. "ארץ המרדפים" כינו אותם הישראלים, שהאופוריה של ניצחון מלחמת ששת הימים אפשר להם להתמודד איכשהו עם פגעי מלחמת ההתשה שהתרגשה עליהם מיד. "מרדפים", על שם הפעילות המרכזית של חיילי הסיירת הטרייה חרוב – מסעות מרדף בלתי פוסקים אחר מחבלים שניסו כל הזמן להסתנן מכיוון ירדן שאך נסוגה אל עבר הגדה המזרחית של הנהר.

"כמעט כל יום היה ניסיון חדירה", סיפר לפיד ל"מעריב המגזין". "בהתחלה של שלושה־ארבעה מחבלים ואחרי זה חוליות יותר גדולות, אפילו של עשרה. אני השתתפתי בעשרות מרדפים, המטרה הייתה לעשות הכול כדי לתפוס אותם לפני שהם מגיעים מגב ההר. כי מרגע שהם חברו לכפרים, הם נטמעו בתוך האוכלוסייה ואז אתה בבעיה".

במובן זה דבריו של לפיד במצפה הבקעה השבוע כוונו בעיקר אל מי שעמדו מולו בשורות האחוריות דווקא. הדור הנוכחי של הסיירת, זאת שהוקמה מחדש בנובמבר האחרון על חורבות הישנה. "אני שמח מאוד שאתם פה ביום הזה בשעה הזאת, בטמפרטורה הזאת", ניסה להפיס את דעת החיילים שעמדו חנוטים במדי זית למרות החום הכבד ששרר השבוע במצפה. אם כבר מתעלפים מחום, לפחות שיידעו כי הם לא לבד. "כך חיינו במשך שנתיים ב־68'־69'", אמר להם. "בלי שום דבר. לא מזגן, כלום".

"הקשר ההיסטורי אומר לנו הרבה". סא"ל אורן צבר (מימין) ואלוף במיל' יהודה בר. צילום: דו"צ

אחר כך החבורה הקטנה התקפלה אל האוטובוסים ונסעה אל המועצה האזורית בקעת הירדן, שם התקיים טקס הוקרה – לוותיקים שלחמו ולחבריהם שנפלו. וכן, גם להקת פיקוד מרכז הגיעה ושרה כמובן את השיר ההוא על האהוב מן הסיירת שהפך להמנון היחידה. "היינו ותיקי סיירת חרוב, משפחות החללים, וזכר החללים היה איתנו", אמר סגן אלוף אורן צבר, שמפקד על הסיירת כיום. "היינו גדוד חרוב, עם משפחות החללים והמפקדים של הסיירת המתחדשת, כשהדבר המיוחד, והחיבור הוא למעשה של ברית חזקה שנקשרת ומתהדקת".

יצאה מההקפאה

חרוב הוקמה למעשה מחדש כבר באמצע שנות ה־90, אך לא כסיירת אלא כגדוד חי"ר, אחד מחמישה שמרכיבים את חטיבת כפיר, שמוקד פעילותה בשטחים. אומנם, כמו הסיירת שעל שמה הוא נקרא, גם תחום התמחותו של הגדוד הייתה לוחמה בשטח בנוי – "לוחמה זעירה" בעגה הצה"לית – ולצד זאת לחימה נגד טרור. אך כאן הדמיון נגמר. רק בסוף שנת 2016, כמעט 50 שנה אחרי שצה"ל פירק את סיירת חרוב כאקט מנהלתי התייעלותי כולל שעשה לאחר ההפסד הצורב של מלחמת יום הכיפורים, הוא החליט להוציא את הסיירת ההיא מן ההקפאה ולהפיח בה חיים מחדש. עם זאת, אומרים חיילים ומפקדים מאז ומהיום שהגיעו השבוע לטקס האיחוד בבקעה, כי הגם שהזמנים השתנו מאוד, ועמם האתגרים והיכולות והמתח שבין שני אלה – הם רואים את הסיירת הנוכחית כהמשך ישיר של זאת שהייתה אז. "מובן שאין קשר מקצועי", מודה סא"ל צבר, "האם אפשר לחבר קשר ישיר בין יחידה 101 לגדוד 101? התשובה היא שלא. אבל הקשר ההיסטורי, גם למקום שבו זה מתבצע, והעובדה שבחרנו לעשות את ההתייחדות במרחב ארץ המרדפים, ושהלוחמים הוותיקים עדיין איתנו, זה אומר לנו הרבה. בעתיד אני מקווה שנעשה עוד מפגשים כאלה בעקבות הקרבות – זה לב הקשר".

אל"מ (במיל') יהודה בר – המכונה בפי כל 'י"ב' – מקשיב לדברים. "אתה יכול לשאול את אותה השאלה לגבי כל יחידה בצה"ל שהייתה לפני 40 שנה לעומת היום", הוא אומר, "השם, נכון שהוא סמלי, אבל המסורת ומורשת הקרב של היחידה בעצם מגשרות על פער הדורות הזה". בר עצמו פיקד על הסיירת בין השנים 70'־72'. הימים ימי מלחמת ההתשה והעבודה שלו ושל חייליו הייתה רבה אז. "מלחמת ההתשה די נשכחה מההיסטוריה של עם ישראל", הוא אומר, "לא כל כך מדברים על זה, אבל 50% מהחללים (של מלחמת ההתשה – ע"ר) היו בגזרה המזרחית. אז אותי פחות מעניין ההיבט המקצועי – אותי יותר מעניינת המורשת הערכית. הכרת השטח בצורה בלתי רגילה, הגמישות המחשבתית, הידיעה הבלתי מתפשרת שאנחנו חייבים לעמוד במשימות האלה בתנאים הכי קשים שאפשר – אלה הערכים שהסיירת חרתה על דגלה".

"וגם להיות יחידת הקצה המבצעי של חטיבת כפיר", ממשיך סא"ל צבר, "לאפשר למח"ט כפיר להטיל עלינו משימות מורכבות יותר, אבל זה לא עניין פשוט. העובדה שההקמה המתחדשת היא על בסיס השורשים שנטע גדוד חרוב מעידה שזה ייקח עוד זמן ואנחנו ערים לתהליך. נצטרך להצדיק את השם, להמשיך את המורשת".

עזרו לנו לתמוך בדור ההמשך – לתרומה מאובטחת לחיילי החטיבה trom

שהיא?
"הסיירת, כמו החטיבה, מתמחה בלחימה בזירה הפלסטינית עם ניסיון עשיר בשנים האחרונות ביהודה ושומרון, ועם התמחות שהתפתחה בשנים האחרונות וגם מתפתחת בתקופה האחרונה בלחימה ברצועת עזה. גם קווים שאנחנו תופסים מחוץ ליהודה ושומרון, אבל אין ספק שאנחנו היום מפתחי הידע העיקריים בתוך הלחימה שנקראת הלחימה בטרור ביהודה ושומרון. אנחנו מאוד גאים בזה וגם בעובדה שאנחנו מסוגלים לבצע כל לחימה של יחידות החי"ר בנוהל קרב קצר". אל"מ בר מצדו רואה זאת מעט אחרת. "המורשת של סיירת חרוב היא של בעצם זה שהיא הייתה בבקעה ונשאה בעולם המרדפים", הוא אומר.
וגם העובדה שחרוב פועלת ופעלה בעיקר בתוך אוכלוסייה אזרחית פלסטינית.

התמחו במארבים ופעילות מעבר לגבול. סיירת חרוב. צילום: עמותת סיירת חרוב

"בדיוק כמו שהיום הסיירת המתחדשת מתמחה בתחום הזה, אז התמתחות של סיירת חרוב המיתולוגית, הוותיקה, הייתה בתחום הלחימה בבקעה. זה אומר בעיקר מארבים, פעילות מעבר לגבול, גם בים המלח. אבל האתגרים של היום הם הרבה יותר מורכבים, היכולות המבצעיות הנדרשות הרבה יותר גדולות והרגישויות הרבה יותר גדולות. אנחנו פעלנו בשטח ריק, עם מעט מאוד אוכלוסייה, ופה יש את הרגישות הזאת של לפעול בתוך אוכלוסייה ובאמת למצוא את אלה שצריך לפגוע בהם מבלי לפגוע בחפים מפשע".

סא"ל צבר: "הסוגיה של לחימה זעירה, של להבחין בין אוכלוסייה ובין אויב, זה בהחלט אתגר שמאפיין את יהודה ושומרון, וגם את עזה. הוא אתגר שאנחנו לומדים אותו ומתאמנים עליו ואנחנו מקבלים כלים כדי להצליח לממש אותו".

שיתוף פעולה ירדני

כשזה מגיע לשאלה העקרונית של השהות בשטחים, סא"ל צבר מעדיף שלא להשיב. כאיש צבא, הוא מנוע מלהביע עמדה. בר לעומתו, כבר מזמן אינו בצה"ל. אחרי שסיים לפקד על סיירת חרוב עבר לפקד על חטיבת הבקעה כולה, ולאחר מכן פיקד על עוצבת הגליל.

חשבת אז, כמפקד חרוב של אחרי מלחמת ששת הימים, ש־50 שנה אחרי עדיין יסתובבו באזורים האלה חיילי צה"ל?

"תראה, כל אחד מאיתנו שעבר את מה שעבר, ועל מצפונו מונחים כך וכך שמות של חללים ופצועים, מאוד היה רוצה לסיים את המורשת הזאת כמורשת השלום ולאו דווקא המלחמה. אני לא חושב שמישהו צפה וראה וחשב, כן נהיה, לא נהיה. היינו חיילים, היינו מפקדים – אמרו לנו תעשו – עשינו, ועשינו את זה טוב". בהמשך יסביר שחלק גדול מפעילותם אז נעשתה באלתור ותוך כדי תנועה. במובן מסוים, אפילו מלחמת ששת הימים עצמה. "לא תמצא בשום פקודה מבצעית כלשהי שאחת המטרות של המלחמה היא לפגוע בקני המחבלים", הוא אומר, "התעלמו מהם, נלחמו נגד הירדנים. הם, המחבלים, היו מספיק חכמים כדי להתארגן בירדן ומשם

להתחיל לפעול. למזלנו הגענו איפשהו בשנות ה־70 למצב של חסימה מלאה של הבקעה. אבל המערכת בפנים, כלומר יהודה ושומרון ועזה, הייתה מערכה סבוכה לגמרי. אז אני לא חשבתי לעולם שאנחנו נגיע למצב שאנחנו הגענו עכשיו. אבל המציאות היא מציאות. כן, זה 50 שנה כבר".

בכל זאת, דברים השתנו מאז. המרדפים, למשל, שהתחלפו כיום בעיקר בסיורי בטחון שוטף. "אנחנו פחות מרגישים מרדפים", מודה סג"ם דניאל אבן צור, מפקד מחלקה בסיירת, שהוא וחייליו השתתפו אף הם במפגש הבין-דורי בבקעה בתחילת השבוע. "הם יותר היו במצוד אחרי מחבלים שניסו להיכנס לשטחנו וניסו לפגוע באזרחים או בסיסים. כיום המצב הוא קצת שונה. אין לנו חדירת חוליות ומרדפים אחריהם. העיסוק שלנו הוא בעיקר בשטחים עצמם, למנוע מכל מיני חוליות לבצע כל מיני פעילויות שפוגעות באזרחים תמימים או בחיילי צה"ל. בין אם זה במילים, הסתה, או בצורה פיזית. פה אנחנו גם באים בצורה של מעצרים, בידוקים, או פעילות שמשלבת מודיעין".

לדברי לפיד, זה השתנה גם תודות לעבודה מסודרת ומשוכללת יותר של גופי המודיעין, שב"כ בראשם, אבל גם תודות לשיתוף הפעולה שממשלות ישראל וירדן מקיימות ביניהן כיום בגב ההר. בימים שאחרי מלחמת ששת הימים, אפשרות כזאת נחשבה לפנטזיה פרועה. "מי ששלט אז בשטח בצד הירדני היו חוליות של הפת"ח ותנועות אחרות לשחרור פלסטין", אמר לפיד, "לשלטונות ירדן לא הייתה היכולת למגר את התופעה בשלב הראשון, רק בשלב הרבה יותר מאוחר, מה שנקרא ספטמבר השחור, כשחוסיין טיהר את השטח וגירש את מי שגירש והם עברו ללבנון ואז ותוניס. אז אי אפשר להשוות את מה שקורה היום לעבר. הרי היום, כשהירדנים מזהים תנועה של חוליה או התארגנות באחד הכפרים או ירידה מגב ההר מהאזור ההוא לאזור הזה, הם מנסים לתפוס בזמן ומוקדם. בשלב מסוים, ב־69', כשהנהגת החוליות ראו שקשה להם מאוד לעברו באמצעות גב ההר, הם התחילו לעבור את ים המלח באמצעות סירות. ואז חיל הים נדרש להתערב".

"החבר'ה שלנו גומעים בצמא רב את הסיפורים". סא"ל צבר וזוהר לפיד (משמאל) בטקס השבוע

לחימה תוך כדי תנועה

אחד המרדפים כמעט והסתיים במותו של לפיד עצמו. זה קרה בחודש דצמבר 68'. גששי הגדוד הבחינו בעקבות רגליים על ציר הגישוש־טשטוש שפרשו ערב קודם לכן, סמוך לאזור ואדי קלט, והזעיקו את לוחמי הסיירת. גם לפיד היה אמור להיות בכוח שירדוף אחר המסתננים, אבל ברגע האחרון הוחלף. "המג"ד צביקה עופר בא אלי ואמר לי שהוא יחליף אותי", הוא נזכר. במרדף הזה נהרג עופר מאש המחבלים. "זה מה שהשאיר אותי בחיים", המשיך, "אחרת אני הייתי שוכב בבית העלמין הצבאי". גם הגששים הצילו את חייו וחיי חבריו לא פעם: "היה גשש בשם סלאח. בזכותו חלקנו נשארנו בחיים. הרבה פעמים חבנו להם את חיינו, כי המחבלים היו מצליחים לזנב בנו".

מפקד הסיירת כיום, סא"ל צבר, מוצא בסיפורים כמו אלה בדיוק את מה שחייליו, שירשו את השם המחייב "חרוב", צריכים לשמוע. לדעת מנין באו ולמה עליהם לשאוף. "בגלל התחושה של מפגשים כמו זה מיוחדת", הוא מסבר. "עבר והווה, ומבט לעתיד. החבר'ה שלנו גומעים בצמא רב את הסיפורים". עם זאת, מלבד החום והזבובים של הבקעה שנשארו כשהיו, הסיפורים הללו נשמעו לחלק מן החיילים רחוקים שנות אור מהמציאות שלהם כיום. "זה היה אפילו קצת יותר מאתגר מעכשיו", אומר מפקד המחלקה אבן צור, "הם היו מנותקים מכל אספקה ולוגיסטיקה זמן יחסית ארוך שיוצר להם תנאים בשטח שצריכים להסתדר עם מים ואוכל שיש להם וזה גם לא הספיק. אנחנו מדברים על תקופת הקיץ, אני מאמין שזה בערך אותן טמפרטורות, פעולות מאוד מאומצות, תנועה רגלית, מרדפים קשים, כל הטופוגרפיה שיש פה בבקעה מאוד קשה, אם זה לעלות בכיפות פה או ללכת בנחלים, אלה תנאים לא הכי נוחים להליכה. איך שהוא תיאר את זה נשמע תנאים הרבה יותר קשים ממה שיש לנו היום".

"אני לא דן מי יותר קרבי או פחות", אמר זוהר לפיד. "אבל אני חושב שהתנאים הפיסיים שלנו היו מאוד קשים. לא דומה למה שיש היום. היום יש מזגנים, נוח לעבוד, אני זוכר שאחרי שצביקה (צבי עופר – ע"ר) נהרג במרדף, אז בא אלינו משה דיין ואמר, 'מה אתם צריכים?'. למזלי היו מילואימניקים שם שאמרו לו, 'המפקד, איך יכול להיות שבמשך כמעט יום שלם לא מגיע אלינו אוכל כי נמצאים במרדף, וגם לא תמיד מים? רק אז דיין התעורר ושבוע אחרי זה התחילו להעביר ציוד ואמצעים אל הסיירת. אנחנו ישבנו אז למטה במחנה גָדי. התנאים היו מאוד קשים אבל לא היה ועד הורים. לא היו אמהות שהתקשרו אל המח"ט, או המג"ד וקוננו על מצב הילדים שלהם".

נוספה העובדה שחדירות מחבלים היו מוכרות רק מגבול עזה, מה שכונה הפדאיו'. מגבול ירדן זה היה עבורם עניין חדש. "אחרי מלחמת ששת הימים פתאום נתקלנו בבעיה החדשה הזאת של חדירות מגבול ירדן, בעיה שלא הכרנו אותה", אומר בר. "צה"ל לא היה ערוך לזה בכלל, וזו גדולתה של סיירת חרוב. כי מרגע שהורידו אותה לבקעה, היא פיתחה את תורת הלחימה תוך כדי תנועה".

ולמרות השוני, כמפקד עבר מה היית אומר למפקד הנכנס?
"קטונתי מללמד אותו מה הוא צריך מבחינה מבצעית, אבל צריך לקחת את המורשת בפרופורציה הנכונה. אנחנו במציאות שכל הזמן מתחדשת, ולא צריך לנוח על זרי הדפנה, צריך להתמודד עם ההווה והעתיד ולפתור את העבר. חרוב יש לה את המסורת שלה והשם שלה. אבל סיירת חרוב הנוכחית צריכה להצדיק את קיומה בעצמה".

עזרו לנו לתמוך בדור ההמשך – לתרומה מאובטחת לחיילי החטיבה trom

נגד כל הסיכויים: עידו התגבר על הסרטן ומשרת כלוחם בחטיבת כפיר

טוראי עידו ביטרן חלם להיות לוחם מגיל צעיר. בגיל 17 התבשר כי הוא סובל מגידול מסוג קרצינואיד ונאלץ לעבור ניתוח לכריתת ריאה. כיום הוא משרת בחטיבה המנומרת, ומשאיר את העבר הקשה מאחוריו

מערכת וואלה! חדשות
פורסם ב: וואלה
טוראי עידו ביטרן ניצח את מחלת הסרטן והיום, כנגד כל הסיכויים, הוא משרת כלוחם בגדוד שמשון של חטיבת כפיר (דובר צה"ל)
נלחם כדי לחזור לעצמו במהירות המרבית. ביטרן (צילום: דובר צה"ל)

טוראי עידו ביטרן, לוחם בגדוד שמשון של חטיבת כפיר המתגורר בעין גדי, חלה בגיל 17 כמה פעמים בדלקת ריאות שממנה לא הצליח להחלים. אחרי בדיקות מעמיקות התברר כי הוא סובל מגידול סרטני מסוג קרצינואיד בריאתו. בפני ביטרן עמדה בחירה קשה – להתחיל בטיפולים כימותרפיים או לעבור ניתוח לכריתת הריאה, והוא בחר באפשרות השנייה. השיקום לא היה פשוט, אך הוא נלחם להשתקם ולחזור לעצמו במהירות המרבית.

 מאז שהיה ילד חלם ביטרן להיות לוחם, והוא לא נתן לניתוח לעצור בעדו. אחרי אימונים מפרכים ושיקום ארוך הוא הגיע לגיבוש בחטיבת הצנחנים, שאותו סיים בהצלחה. בסיום הגיבוש, כשנשאל מדוע הוא רוצה להשתבץ בחטיבה, ענה: "אני לא רוצה, רק רציתי להראות לכם שאני יכול".

בהמשך, אחרי בדיקות ואישורים קיבל פרופיל קרבי והצליח להגשים את חלומו ולהתגייס לתפקיד לחימה בחטיבת כפיר. שם עבר ביטרן הכשרה בת שמונה חודשים מפרכים, והיום הוא לוחם בגדוד שמשון שמוצב בגזרת החטיבה המרחבית שומרון, והתקופה הקשה כבר מאחוריו. הוא התגייס לחטיבת כפיר, עבר הכשרה של שמונה חודשים מפרכים והיום הוא לוחם בגדוד שמשון בגזרת שומרון, שומר על אזרחי ישראל ומשאיר את התקופה הקשה מאחוריו.

עזרו לנו לתמוך בילדים שלנו – לתרומה מאובטחת לחיילי החטיבה trom

3 שנים אחרי החטיפה: אמו של גיל-עד שער פגשה את המג"ד שאיתר את הנערים

סא"ל שחר ספדה פיקד על הכוח שאיתר את גופות שלושת הנערים שנחטפו ביוני 2014. אמו של גיל-עד נפגשה עמו לראשונה כדי להיזכר בתקופה הקשה ולדבר על תקווה, שותפות והוקרת תודה. "אין עוד עם כזה שלמרות הקרעים והמחלוקות היה בכזו אחדות"

שבתי בנדט שבתי בנדט

פורסם ב: וואללה!
לכתבה המקורית – לחץ כאן

שלוש שנים חלפו מחטיפת שלושת הנערים גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, שנרצחו על ידי חוליית חמאס. השבוע התקיימה פגישה בין אמו של גיל-עד, בת גלים שער, עם סגן מפקד חטיבת כפיר, סגן-אלוף שחר ספדה, שבזמן החיפושים אחרי השלושה פיקד על גדוד לביא ועל הכוח שמצא את השלושה, כדי לשחזר את 18 הימים הקשים שעברו על המשפחות, על צה"ל ועל המדינה. השניים נפגשו בזמן האירוע ואחריו אך השבוע יכלו לראשונה השניים לשחזר את האירועים בצורה רחבה במרחק הזמן מהאירוע הקשה.

סא"ל ספדה תיאר את המפגש של הורי הנערים עם החיילים במהלך ימי החיפושים הארוכים. "הדבר שהכי זכור לי, זה המפגש בכרמי צור. ישבנו שם אתכם ועם החיילים, ואחרי שדיברתם, שאלתם אם למישהו יש שאלות ואחד מהחיילים שלי הרים את היד", נזכר סא"ל ספדה. "אני מיד נדרכתי ושאלתי את עצמי מה הוא הולך להגיד. החייל אמר לכם 'אני מבטיח לכם, בשם כל החיילים שנמצאים כאן, אנחנו נעשה הכול, לא נאכל ולא נצא הביתה ואנחנו נחזיר לכם את הילדים הביתה'. מבחינתי זה היה מדהים".

מפגש של בת גלים שייר וסמח"ט כפיר סא"ל שחר ספארדה (ניב אהרונסון)
"הדבר שהכי זכור לי, זה המפגש איתכם בכרמי צור". סא"ל ספדה ושער, השבוע (צילום: ניב אהרונסון)

שער הסכימה מיד עם סא"ל ספדה, "הצבא שלנו מדהים. מבחינתי זה לא מובן מאליו שכולם נרתמו ככה, אין עוד עם כזה שלמרות הקרעים והמחלוקות היה בכזו אחדות. פה נמצאת האמת, אלו הפנים האמתיות של העם הזה. הדאגה והרצון הזה, כל החיילים אמרו לי 'אנחנו מחפשים אותם כאילו מדובר באח שלנו'. נכון שבסוף יש עוגמת נפש אבל בכל זאת החזרתם אותם וזה גם לא מובן מאליו. להביא אותם לקבר ישראל מבחינתנו זו הודיה גדולה על העניין הזה".

סא"ל ספדה תיאר את הרוח שאפיינה את חייליו באותם ימים. "חיילים רבים באו אלי אחרי הפגישה ואמרו לי 'אתה אמרת לנו שאנחנו צריכים לקחת כוח מעם ישראל. לא אמרת לנו שאנחנו יכולים לקחת כזה כוח מהמשפחות של הנערים'. אין לך מושג כמה כוח זה נתן להם, לדעתי עד היום, כי המפגש הזה היה נקודה מאוד משמעותית עבורם. לדוגמא, אותו חייל שהבטיח להחזיר את הבנים, אני שואל את עצמי 'איך זכיתי לפקד על כאלה אנשים?' אבל זה עם ישראל, זה מדהים".

כששאל סא"ל ספדה את בת גלים מדוע הם רצו כל כך להיפגש עם החיילים תוך כדי אי הוודאות השיבה שער "מההתחלה רצינו להיפגש אתכם כי זה לא מובן מאליו. ככה התייחסנו לזה מההתחלה, שזה לא מובן מאליו שכל העם התגייס כדי לסייע לנו ובחיפושים וזה מאוד ריגש אותנו ורצינו להודות לחיילים על העבודה הקשה שלהם. עבדתם קשה ראיתי את השקיות והשחור בעיניים אצל כולם מרוב עייפות, ולא היה לנו הרבה מה לעשות, אבל כן יכולנו לחבק ולומר תודה וזה היה מאוד חשוב לנו". שער הוסיפה כי "המפגש הזה נתן לנו המון כוח. אתה הולך לישון, כמה שהצלחנו לישון באותם ימים, עם סוג של שקט נפשי שעושים הכול כדי למצוא את הבנים. חלפו 18 ימים של אי וודאות איומה, וידענו שיש חיילים שעושים הכול ומחפשים שילדים של קצינים אמרו לאבותיהם 'אל תחזרו הביתה עד שתמצאו את הבנים', זה דבר עצום".

"כשחזרנו הביתה ראינו התקהלות גדולה – הבנו שמה שיאמרו לנו הוא לא טוב"

בשלב מסוים במפגש שאל סא"ל ספדה את שער על רגע ההודעה על מציאת הבנים. "ביום שני אחר הצהרים היינו בתל אביב בדרך למפגש של שלושת המשפחות לתכנן את ההמשך. בדרך התקשרו והודיעו לבעלי שיש עדכונים ושנחזור הביתה מהר". לדבריה, מאותו הרגע התחוללה בתוכם סערה וחשש גדול מהרע מכל. "לא הבנו מה הכוונה, תמיד היו עדכונים והם היו שאין חדש, אז למה לחזור הביתה? אבל מי שדיבר עם בעלי התעקש ואמר לו תחזרו מיד הביתה ותיסעו בזהירות", נזכרה שער.

"כששמענו הדברים התחלנו לחשוד והתחושה הייתה קשה. מזל שחבר היה איתנו והוא נהג. לא היינו מסוגלים לנהוג היינו מאוד נסערים עם חשש מאוד מאוד גדול. די הבנו שיש כנראה דברים לא טובים לומר לנו, אחרת לא היו אומרים לנו לחזור הביתה. זו הייתה נסיעה מאוד קשה. מצד רצינו להגיע ולראות ששום דבר לא קרה, ומצד שני רצינו רק לא להגיע הביתה, כי הבנו שמה שיגידו לנו הוא מאוד לא טוב. מיד כשהגענו ראינו כבר את ההתקהלות של אנשים העיתונאים ומשטרה. אחר כך הייתה הודעה רשמית שמצאו שלוש גופות. עדיין לא היה זיהוי ודאי שלהם, זה לקח עוד קצת זמן אבל זה היה מאוד ברור".

"בשלב מסויים קיבלתי עדכון ממ"פ שלי שנמצא סנדל"

סא"ל ספדה תיאר לראשונה איך נראו הדברים מהצד שלו ושל חייליו. "יום לפני נסענו דרך השטח במהלך הפעילות ולפתע נשרף אחד מכלי הרכב בשיירה. יצאנו מכלי הרכב ואז הבנו שמקור השריפה הוא קצר חשמלי. תוך כדי טיפול בכלי הרכב, באו אלי חיילים ואמרו לי 'אתה מריח את מה שאנחנו מריחים? יש ריח חזק של גופה ממש חזק'. הסתכלנו אחד על השני והתחלנו לחפש. זחלנו בין השיחים והקוצים. זה היה מאה מטרים מהנקודה שמצאנו את הגופות".

בשל העובדה שהייתה שעת לילה מאוחרת וחושך מוחלט, הכוח חזר לבסיס, ולמחרת הוחלט להתמקד בשטח זה. "במהלך הבוקר החיילים המשיכו את החיפושים שם ובשלב מסוים קיבלתי עדכון ממ"פ שלי שהם מצאו סנדל. הכרנו את כל פרטי הלבוש של הבנים, כל חייל שהיו שואלים אותו בכל שעה היה יודע מה הם לבשו בדיוק. קפצתי לשם והזזתי את החיילים אחורה וניסיתי להבין מה אני רואה. הבנתי שאני רואה משהו לא רגיל וסגרנו את כל המרחב והבאנו את כל הכוחות המקצועיים כדי להמשיך בחיפושים. זה היה לקראת הצהריים ולקח המון זמן, לפחות שש-שבע שעות, עד שהוצאנו אותם", סיפר סא"ל ספדה.

בהמשך תיאר סא"ל ספדה את פינוי גופות הנערים מהמקום שבו נקברו לאחר הרצח, ואת הרוח שנשבה בקרב חייליו. "הרמטכ"ל הגיע אלי כדי לברר איך מוציאים אותם מהמקום. אמרתי לו 'אל תדאג המפקד הכנתי שני זאבים (רכב צבאי ש.ב.) גדולים'. כשאמרתי לחיילים שיכינו את הזאבים ראיתי חייל שופך ג'ריקן מים גדול ומתחיל לנקות. שאלתי אותו למה הוא עושה זאת? והוא עונה לי 'המפקד, אם אנחנו לוקחים אותם ככה, אנחנו נכבד אותם'". תוך כדי התפעלות אמר סא"ל ספדה לשער "זה עם ישראל. זה מדהים איך הלוחמים האלה עשו את זה בצורה כזו מדהימה".

חיפושים באזור חברון אחר שלושת הנערים שנחטפו. יולי 2014 (מערכת וואלה! NEWS)
החיפושים אחר הנערים במבצע "שובו אחים" יוני 2014
בסוף הרמטכ"ל אמר לי שגופות הנערים יוחזרו במסוק שלו. היו לנו 700 מטרים ללכת עד למסוק. אספתי את כל הקצינים של הגדוד והתחלנו ללכת בדממה מוחלטת, לא להאמין כאילו אנחנו ובורא עולם לבד. פתאום ראיתי חייל אחד ומתחיל לדמוע. מה קרה גיבור?, שאלתי אותו, והוא עונה לי 'המג"ד רציתי להחזיר אותם הביתה אבל לא רציתי להחזיר אותם ככה. אני שמח שנתתי להורים מקום לבכות בו ומצד שני רציתי להחזיר אותם חיים אז הדמעות האלה הם גם של שמחה וגם של עצב'. עכשיו אלו משפטים שבדרך כלל ילד בן 20 לא אומר, זה החוסן של עם ישראל".סא"ל ספדה התעניין כיצד המשיכו ההורים בחייהם, ושער תיארה את הקשיים שעומדים בדרך, אך הדגישה את הבחירה בחיים טובים עבורם ועבור ילדיהם למרות הקושי והמורכבות. בחלק נכבד מהשיחה עסקו השניים ברוח המיוחדת שאפיינה את הימים הקשים לפני שלוש שנים והחיבוק שהם קיבלו מיהודים רבים כל כך מהארץ והעולם. שער הדגישה את חשיבותה של האחדות גם בתקופה זו."בימים הקשים הללו יש וויכוח סביב הכותל וחוק הגיור ויהודי התפוצות כל כך נסערים בעקבות כך, זה הזמן להזכיר לכולם שכשאנחנו מדברים על עם ישראל, זה עם ישראל בארץ ובתפוצות. אנחנו צריכים להרגיש את החיבור הזה והאהבה הזאת גם ליהודים שנמצאים שם כי הם חיבקו אותנו בענק כשאנחנו היינו בשעת צרה. כשאנחנו מתייחסים למחלוקת אנחנו צריכים להתייחס אליהן מתוך אהבה וזה לגיטימי שיש מחלוקות, אבל צריך לבוא למחלוקת מתוך חיבור ואהבה".

לדברי סא"ל ספדה אותה תקופה הייתה משמעותית עבורו ועבור חייליו לא מעט בזכות התמיכה והחיבוק הציבורי הנרחב. "הרגשתי שכל עם ישראל נמצא בכל צדדי. זה משהו קצת לא מובן, שלושה נערים עשו משהו שלא ראו שנים, ראו את עם ישראל במלוא תפארתו. לצערי הם שלמו על זה בחייהם אבל לקחתי את זה כשליחות אישית להעביר את המסר הזה בהרצאות ולהזכיר את כל התמיכה הגדולה שהייתה באותם ימים".

שער התייחסה גם לקושי בהעלאת הנושא הכואב ובתיאורים של אותם הימים הקשים: "אלו לא דברים קלים לשמיעה ושוחחנו כבר בעבר עם גורמים שונים אבל אנחנו שומעים אותם שוב כדי לשים אותם במקום הנכון", הסבירה שער. "אתה מחפש דברים שנותנים לך כוח ולא דברים שמחלישים. אנחנו משתדלים לנסות לראות את הטוב אבל יחד עם זאת, אם אפשר לשמוע מידע אפילו עוד פעם ועוד פעם זה חשוב. זה חשוב לי לדעת מה היה ואיך היה בדיוק. זה סוג של תרפיה, אתה מנסה להשלים עם איזו מציאות שהיא קשה מאוד לעיכול. אלו היו ימים מאוד עמוסים, לשבת אחר כך לעקל את מה שהיה זה חלק מההשלמה הזו, זו עבודה לעקל את האובדן הזה שהוא לא נתפס. ההבנה הזו שגיל-עד לא יחזור הביתה היא מאוד קשה להבנה, לעיכול ולהשלמה ולכן צריך לשמוע מה בדיוק היה. זה עוזר בעניין כדי להמשיך הלאה".